תפילת מנחה נאמרת בדרך כלל בתפילת לחש הכולל חזרת הש"ץ, לעיתים, יש נוהגים בתפילה המכונה "מנחה קצרה". במנהג זה, מיד לאחר "אשרי" וקדיש, החזן מתחיל לומר את תפילת שמונה עשרה בקול רם עד לסיום "האל הקדוש", ולאחר מכן כל הציבור ממשיך להתפלל את שמונה עשרה בלחש עד הסוף. במנהג זה, אין חזרת הש"ץ מלאה של החזן לאחר מכן.
על פי הרמ"א (או"ח, קכד, ב), תפילה קצרה כמתואר לעיל נועדה רק למצבי דחק, כגון חשש שיעבור זמן התפילה. המשנה ברורה מדגיש שם (בס"ק ו') כי במצבים שאינם שעת הדחק, רבים מהאחרונים הסכימו שאין לעשות כן, שכן התקנה העיקרית מדינא היא להתפלל תחילה בלחש, ואז בקול רם.
על רקע זה, עולה השאלה מדוע בחלק מהישיבות נוהגים להתפלל "מנחה קצרה" כדבר שבשגרה גם ללא מצב דחק מובהק. הסבר אחד למנהג זה מובא בשם הגר"י קמינצקי (בספר אמת ליעקב סימן קכד הערה 152,), שטען כי תקנת חזרת הש"ץ נועדה בעיקרה עבור "עמי הארץ" בבית הכנסת שלא ידעו להתפלל בעצמם, אבל בבית המדרש, שבו מתפללים בעיקר תלמידי חכמים, לא תיקנו את חזרת הש"ץ כלל. רק בתפילת שחרית נהגו חזרת הש"ץ גם בבית המדרש עקב סמיכות גאולה לתפילה, שהצריכה אותם לשמוע את הקדושה מהש"ץ.
השאלה לגבי "מנחה קצרה" רלוונטית גם מחוץ לישיבות, למשל בהקשר של תפילה במקום העבודה, כמו בחברות היי-טק. נדונה השאלה האם ניתן לקיים תפילה קצרה במקום כזה. בכלליות ניתוח של העדפות התפילה בקרב עובדים בדרגים שונים העלה שעובדים בכירים נוטים להעדיף תפילה קצרה, עובדי דרג הביניים חלוקים, ועובדי הדרג הזוטר נוטים להעדיף תפילה רגילה, ועובדי ניקיון אף העדיפו תפילה עם קורבנות. הסבר לכך הוא שקשה להניח שההבדל נובע מחשיבות התפילה אלא מלחץ ואחריות:
וככל שאדם בכיר יותר, האחריות והלחץ גוברים, ומקשים עליו להתפנות לזמן רב ולכוון בתפילה, בעוד שטרדות העבודה מציפות את מחשבתו.
חזרת הש"ץ לבני תורה
ישנה גם מחלוקת הלכתית עקרונית לגבי הצורך בחזרת הש"ץ כאשר כל הציבור יודע להתפלל בעצמו. יש דעות הסוברות שתקנת חזרת הש"ץ נועדה רק עבור מי שאינו יודע להתפלל. הרמב"ם סבר שיש לומר חזרת הש"ץ בכל מקום כי חכמים אינם מבדילים בתקנותיהם, ודבריו הובאו להלכה בבית יוסף (קכד, ג). אולם במקום אחר, הרמב"ם פסק (תשובות סוף רנח) שבמקום שבו אנשים מפטפטים בחזרת הש"ץ, עדיף שהחזן יאמר את התפילה בקול רם וכל הציבור יתפלל עמו בלחש, ובכך תימנע התנהגות לא מכובדת וחזרה ארוכה.
הסוברים שיש מקום לוותר על חזרת הש"ץ במנחה מצביעים גם על הצורך להימנע ממצב שבו התפילה מרגישה כ"קבע" או "משא". כאשר אדם טרוד וקשה לו לכוון, יש ראשונים שכתבו שאין להתפלל כלל (תוספות, מהר"ם מרוטנבורג). לכן, אם יש מנהג הלכתי המאפשר לוותר על חזרת הש"ץ, עדיף לנהוג לפיו כדי שהתפילה לא תהפוך למשא.
הרב יוסף משאש (שו"ת מים חיים ח"א או"ח, מא) כתב שאף בבתי כנסת נכון יותר שלא לומר כלל חזרת הש"ץ במנחה, שכן הציבור חש שהחזרה היא כעין צער עליהם וכמשא כבד, מכיוון שכבר יצאו ידי חובתם בתפילת הלחש ורואים בה דבר יתר.
פוסקי זמנינו כתבו שראוי להעריך עובדים שמקדישים זמן לבוא ולהתפלל במניין למרות הטרדות והלחצים שביום העבודה. כאשר אחד מהם – ובפרט אם מדובר בבכיר – מבקש לקצר את התפילה, יש להתחשב בכך. וכאשר מדובר בציבור גדול, ניתן לקיים שני מניינים – אחד מקוצר ואחד ארוך – וכל מתפלל יוכל לבחור את הדרך המתאימה לו.
מקורות : פניני ה', פסקי תשובות ועוד
0 תגובות