רבי אליהו מני נולד בעיר בגדד, לרבי סלימאן שהיה מעשירי ונכבדי הקהילה לגבי שנת לידתו, יש שציינו את שנת תקע"ח - 1818 ויש שציינו את שנת תקפ"א או תקפ"ה). על פי המסורת היו בני המשפחה מזרע דוד המלך, ומשם הגיע שם משפחתם 'מנ"י' ר"ת מגזע נין ישי. כבר בילדותו החלה רוח ה' לפעמו, והוא החל ללמוד תורה במדרש בית זלכה מפיהם של חכמי בבל, ובהם רבו המובהק, רבי עבדאללה סומך, מגדולי התורה בבבל באותה תקופה. וכשהיה עוד צעיר לימים החל לעסוק בחכמת הנסתר כשהוא מרבה בתעניות ומסגף עצמו בכדי להראות את כאבו על צערה של השכינה בגלותה.
בשנת תרט"ז (1856), כשהוא בן 38, ביקש רבי אליהו לעלות לארץ ישראל, בתחילה סרבו בני הקהילה והפצירו בו שיישאר עימהם, לעזרתו נחלץ מי שלימים היה לרבן של כל בני הגולה, רבינו יוסף חיים בעל הבן איש חי, אשר דיבר על לב הקהל שיתנו לרבי אליהו לעלות שכן חשקה ליבו בתורת הנסתר אותה יוכל להשיג ביתר שאת בארץ ישראל. הקשר בין הרב לרבינו יוסף חיים נמשך שנים רבות דרך התכתבות כשרבינו יוסף חיים מרבה להביא את מנהג ישיבת המקובלים כפי מה שכתב לו רבינו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
משהגיע רבי אליהו לארץ השתקע בעיר ירושלים, אותה ראה בחורבנה וקרע עליה. בירושלים למד בישיבת המקובלים בית אל. לאחר זמן קצר, בשנת תרי"ח, עבר לחברון כשהוא מציין שהאקלים בירושלים מכביד עליו ופוגע בבריאותו.
בשנת תרכ"ד (1864) נפטר הגאון רבי משה פירירה, רבה של חברון באותם הימים, ורבי אליהו התבקש למלא את מקומו. מאז במשך 14 שנים נשא במשרה זו כשהוא עושה זאת לשם שמים ואינו נוטל שכר עבור רבנותו. לאחר 14 שנים כשגדלה משפחתו נאלץ לקבל שכר עבור מחייתו. במשך אותם השנים בהם שרת בקודש ללא קבלת שכר היה נוהג לחתום "משרת עיר הקודש חברון לשם ייחוד קוב"ה", ולאחר מכן, כשהחל ליטול שכר מחייה חדל מלחתום כך.
כמנהיג מסור לצאן מרעיתו היה רבי אליהו דורש בשלומם וטובתם של בני קהילתו ובאי עירו. ציינו כי רבות פעל לטובת חיילים יהודיים שהיו או עברו בעירו ופניהם לחזית. קרה אף שנסע מחברון לבאר שבע, מקום משכנה של המנהלה הצבאית של אותה התקופה בכדי לבקש עבור נפשו של חייל זה או למנוע עונש מחייל אחר, ובסיעתא דשמייא מעולם לא שב בידים ריקות. רבים רחשו לו כבוד, יהודים ושאינם יהודים. קרה גם שבמשך כמה ימים טרח בכדי לפשר בין סכסוך עקוב מדם שהיה בין שתי משפחות ערביות גדולות ומכובדות, כשעלה בידו להביאם לעמק השווה ולהשכין שם שלוםיצאו הצדדים מלפני בקריאות 'יחי חכם סלימן!'.
רבי אליהו מני עמד בקשרים הדוקים עם חכמי הדור – בארץ ובחו"ל והותיר אחיריו ספרים רבים לברכה, חלקם בנגלה וחלקם בנסתר. בין השאר התכתב עם הבן איש חי, ואף עמד בקשר עם דמויות בעלות השפעה באותם השנים, כדוגמת השר משה מונטיפיורי, כשהוא מבקש מהם להשקיע מהונם ביישוב היהודי המתפתח שבארץ ישראל.
רבי אליהו מני נפטר ביום ח' בתמוז תרנ"ט (1899), כשהוא בן 81. הוא נטמן בעיר חברון, שבה נשא ברבנות באמונה כשהוא מרים את קרנה של התורה וארץ ישראל עשרות שנים.
על הספר
חיבור זה, זכרונות אליהו, יצא לאור לאחר פטירת המחבר (שנת תרצ"ח לערך) על ידי אחד מצאצאי המחבר, אהרן מני. החיבור מכיל אסיפת דינים וחידושי הלכות על סדר השו"ע. הכל מסודר על סדר האלף בית. לספר יצאו במשך השנים מהדורות חדשות עם הוספות והערות. החיבור בנוי כך שחלקו על סדר אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט, וחלקו מערכות על ספר הא' ב' בהלכות מסויימות כדוגמת ברכות, שבת ועוד.
מתורתו
שאיפת טבק הרחה בשעת התפילה
כותב הרב (אוה"ח מערכת ב אות ה) שבנוגע להרחת טבק בשעת התפילה כתבו על כך האחרונים סברות לכאן ולכאן (וציין לכף החיים פלאג'י סימן י"א ו-י"ט) וכתב לכיום 'נתפשט המנהג לשאוף ולהזמין (אחרים) ואם אינו שואף כמעט תהיה דעתו משובשת וגם אם אינו מזמין הסמוך לו יבוא לידי איבה' ולכן אין לאסור את ההרחה. אך הוסיף שעל כל פנים הוא עצמו נהג שלא לשאוף מיוצר עד אחר נפילת אפים, ואם היה מי שהציע לו בתוך אותו הזמן, היה לוקח אך לא שואף.
האם מותר לאדם להגיה ספרים על פי סברה?
כותב הרב (חלק אוה"ח מערכת הא אות א) שכתבו בספרים שאין להגיה ספרים מסברה והיא עבירה גמורה וראוי לנדות עליה. אך נראה שבספרי הדפוס שבזמננו 'שאין דף בלי כמה טעויות' אינו בכלל זה' אבל מ"מ צריך ישוב הרבה קודם שמגיה בספר, ועוד שגם כשרוצה להגיה ינהג כפי שכתב בפתח הדביר (ח"ב דף י"ו סוף ע"ג ) שיגיה על גבי פנקס או שישמור בשכרונו ולא יגיה על גבי גליון הספר עצמו.
שירת זמירות בשבת
כותב הרב (הלכות שבת מערכת ז אות ב) שכמעט חיוב על האדם שבכל סעודה יאמר זמירות ותשבחות. וסימן לדבר שב"ת נוטריקון 'שירה בו תאמר', והוסיף שיש להיזהר לומר זמירות שייסודם מאדם גדול ביראה ובתורה.
דין לויה למת גוי
כותב הרב (הלכות אבלות מערכת הלמד אות א) בשם ספר שמן המשחה בשם הכלבו שהרואה את המת חייב לעמוד בפניו ולנהוג בו כבוד. ואפילו מת גוי חייב ללוותו ד' אמות. אך כתב הרב שדין לוויה בגוי הוא חידוש בעיניו שכןמשמע שהוא מן הדין ולא רק מפני דרכי שלום, אבל בב"י (סי' שסה) משמע שחסיד מאומות העולם חייבים ללוותו אבל סתם גוי ילווהו רק מפני דרכי שלום.
0 תגובות