ידועים דברי המדרש על חורבן בית המקדש, ועל הזווית ה'חיובית' שבו, אשר הקב"ה החריב את בית המקדש וכילה את חמתו על "עצים ואבנים" ולא על עם ישראל. ישנן מספר תמיהות בדברי המדרש - שיכולים לשפוך אור חדש על עומק החורבן. אך תחילה נביא את דברי המדרש.
וזה לשון המדרש:
"כְּתִיב (תהלים עט, א): מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גּוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ, לָא הֲוָה קְרָא צָרִיךְ לְמֵימַר אֶלָּא בְּכִי לְאָסָף, נְהִי לְאָסָף, קִינָה לְאָסָף, וּמָה אוֹמֵר מִזְמוֹר לְאָסָף, אֶלָּא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה בֵּית חֻפָּה לִבְנוֹ וְסִיְּדָהּ וְכִיְּרָהּ וְצִיְּרָהּ, וְיָצָא בְּנוֹ לְתַרְבּוּת רָעָה, מִיָּד עָלָה הַמֶּלֶךְ לַחֻפָּה וְקָרַע אֶת הַוִּילָאוֹת וְשִׁבֵּר אֶת הַקָּנִים, וְנָטַל פַּדְגּוֹג שֶׁלּוֹ אִיבּוּב שֶׁל קָנִים וְהָיָה מְזַמֵּר.
אָמְרוּ לוֹ, הַמֶּלֶךְ הָפַךְ חֻפָּתוֹ שֶׁל בְּנוֹ וְאַתְּ יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר, אָמַר לָהֶם מְזַמֵּר אֲנִי שֶׁהָפַךְ חֻפָּתוֹ שֶׁל בְּנוֹ וְלֹא שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל בְּנוֹ. כָּךְ אָמְרוּ לְאָסָף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶחֱרִיב הֵיכָל וּמִקְדָּשׁ וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר, אָמַר לָהֶם מְזַמֵּר אֲנִי שֶׁשָּׁפַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲמָתוֹ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְלֹא שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בדברי המדרש יש מספר שאלות שיש לעמוד עליהן:
ראשית, הרי בית המקדש לא היה אוסף "עצים ואבנים", בתוך מקום גשמי כביכול בעיני בשר התקיים החיבור העמוק ביותר בין עם ישראל לאלוקיו. באמצעות עבודת הקורבנות וכיפור עוונות עם ישראל בבית המקדש. ומדוע נחשב כ"עצים ואבנים"?
שאלה נוספת היא, וכי הקב"ה באמת שפך חמתו אך ורק על "עצים ואבנים", הן בהמשך אותו "מזמור לאסף" מובא תיאור נורא ואיום על אשר התרחש בעת החורבן: "בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַם לְעִיִּים, נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ, שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלָם וְאֵין קוֹבֵר" וגו'. הרי לנו, כי גם האנשים סבלו סבל רב מהחורבן, ולא רק ה"עצים והאבנים"?
ובאופן כללי יש להבין את עניין האבלות בתשעה באב: מערכת הדינים וההנהגות שהתחייבנו בהם זכר לחורבן מתחילה משבעה עשר בתמוז - היום בו הובקעה העיר, ומאז עולים בדרגות האבל: ראש חודש אב, שבוע שחל בו, ערב תשעה באב וסעודה מפסקת שהיא בגדר 'אנינות', ותשעה באב עצמו שבו אנו שרויים באבל כפשוטו - יושבים על הארץ, ומסירים את הפרוכת בארון הקודש. הכל לקראת הרגע הנורא של שריפת בית אלוקינו.
והנה למרבה הפלא, דווקא בחצות היום - הרגע שבו הוצתה האש בבית המקדש - 'נשברת' כביכול האבלות: קמים מהרצפה, מניחים תפילין ומחזירים את הפרוכת למקומה. והדבר תמוה עד מאוד - כיצד ייתכן שבטרם הסתיים תשעה באב וכבר 'יורדת' עוצמת האבלות?
כאן מבאר הרב פינקוס זצ"ל מהלך נפלא להבנת הדברים.
הביאור השטחי והפשוט בדברי חז"ל "שפך חמתו על עצים ואבנים" הוא שמאחר והיה מדובר בגזירת כליה על כלל ישראל, הקב"ה כביכול העדיף להשאירם בחיים, ורק כדי 'לשכך את כעסו' החריב את בית המקדש. כמו שלהבדיל יש פעמים שילד קטן מכעיס את אביו, ובמקום לרוצץ את מוחו של בנו, נוטל האב את האבן ומנפץ את שמשת החלון - וכך כביכול הוא 'נרגע'.
אך חס וחלילה לומר דבר שכזה כלפי שמיא, ובוודאי שפירוש הדברים אחר הוא. וביאור דברי המדרש יתפרש באמצעות משל:
משל לצייר, אמן מומחה בתחומו, אשר ביקש לצייר ציור מיוחד בו יבואו לידי ביטוי כל כישרונותיו. עלה הוא על הר גבוה שממנו נשקף נוף מרהיב עין, ישב שם ימים ולילות וצייר בדייקנות את המחזה הנפלא. את כל מהתו השקיע הצייר ביצירה זו, עד שהוציא מתחת ידיו יצירה מיוחדת להפליא, ממש 'יצירת חייו'.
והנה בהיותו שם על ראש ההר עם חברו, כשהגיע סוף סוף לציור המושלם, ביקש אותו צייר לבדוק כמה התמונה נפלאה ועד כמה היא משקפת את כ הנוף המרהיב. ומאחר ומקרוב לא ניתן כל כך להבחין בכללותה של התמונה, הניח הצייר את הציור על כַן הציור והחל לפסוע אחורנית - תוך שהוא מתרכז ומתבונן מרחוק על יצירתו הנפלאה.
אלא שבמרחק קטן ממנו פעורה תהום עמוקה, ומיודענו הצייר הולך ומתקרב אליה - אך אינו שם לב לכך משום שהוא מרוכז כל כולו בציור.
חברו, שרואה את המתרחש, זועק לעברו "עצור! יש תהום מאחוריך", אך הצייר מרוכז ביצירת חייו וביופייה השובה ואינו שומע לצעקות חברו, ומתקרב אט אט אל שפת הצוק.
כשרואה חברו שאינו יכול להוציאו מריכוזו בציור, והוא נמצא בסכנת חיים ממשית, לא נותר לו אלא להתנפל על הציור ולקרוע אותו לגזרים.
בראותו כך, קפץ עליו הצייר בזעקות שבר וביללות מרות "מה עשית? הרסת את עבודת חיי!". ענה לו חברו: "בא וראה מה עשיתי, מאחוריך תהום פעורה - עוד פסיעה אחת מתוך ריכוזך בציור והיית נופל לתהום".
כך מבאר הרב פינקוס זצ"ל את דברי המדרש.
הפשט האמיתי של "שפך חמתו על עצים ואבנים" הוא שבזמן שבית המקדש היה קיים כלל ישראל שקעו בעבירות. ואחת הסיבות לכך, ויתכן שזו הסיבה המרכזית והנוראה מכולן, הייתה עצם מציאותו של בית המקדש!
לכלל ישראל היה בית, שבו כביכול ה' אלוקי ישראל היה גר עמם בקרבה נוראה, והיה משפיע עליהם שפע אין סופי של חסד ורחמים: ביום כיפור התכפרו להם כל עוונותיהם ע"י השעיר המשתלח. כמובא בדברי הרמב"ם "שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון, בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו, בין שלא הודע לו, הכל מתכפר בשעיר המשתלח". ומיום כיפור יצאו כל העם זכים וטהורים.
ולא עוד, אלא אף שבמשך כל השנה כולה, יהודי שעבר עבירה (כגון חילול שבת) הביא קורבן והתכפר לו. הגמרא ביומא אומרת "למה נקרא שמו 'לבנון'? שמלבין עוונותיהם של ישראל".
כך יצא, שכאשר יהודי עמד בפני ניסיון או מכשול כלשהו, הוא ידע כי במקרה הגרוע ביותר, מעשהו 'יעלה לו' בקורבן.
וזו הסיבה שבית המקדש עצמו היה הסיבה לאובדן שהגיע על כלל ישראל. אם חלילה בית המקדש לא היה נשרף, רח"ל לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. משום שהם היו שקועים בתוך החטא בלי לחוש זאת.
כמו אותו צייר במשל, שהיה מרוכז כל כולו ביצירתו, גם מבטם של הכלל ישראל היה כה מרוכז בקדושה ובקרבה להשם יתברך לה זכו בבית המקדש, עד שלא שמו לב לנעשה איתם והיו בתחושה שניתן לעשות ככל העולה על רוחם - ובית המקדש יכפר.
וכך התרחקו כלל ישראל אחורה מהקב"ה פסיעה אחר פסיעה, והקב"ה זעק "עצרו" אך ללא הועיל. במצב זה, לא נותר לקב"ה אלא "לשפוך חמתו על עצים ואבנים" - להחריב את בית המקדש עצמו.
זו אם כן הכוונה "שפך חמתו על עצים ואבנים" - לא כמו שבירת שמשה של חלון בכדי 'לשכך כעס', אלא שבירת הכלי עצמו שהוא סיבת האבדון עצמו, כתחליף לגזירת הכליה שנשקפה לעם ישראל. כך ירדה מאליה סיבת האבדון.
לכן הנוסח הוא "מזמור לאסף" ולא "קינה לאסף", כי אף שהיה זה אסון, ובאמת אנו בוכים עליו מדי שנה בשנה - אולם מאידך, דווקא בחורבן הבית הייתה טמונה הצלתם של כלל ישראל.
ולפי זה מבואר מדוע דווקא בצהרי היום בתשעה באב, דווקא רגע החורבן הגדול, שאז החלה שריפת בית אלוקינו - דווקא אז 'נשברת' כביכול האבלות ויורדת נחמה לעם, משום שדווקא חורבן הבית עצמו היה מה שהציל את עם ישראל מגזירת כליה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
נַחֵם ה' אֱ־לֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֵת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה.
צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה. וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ.
נַעֲרָהּ ה' אֱ־לֹהֵינוּ, מֵעֲפָרָהּ, וְהָקִיצָהּ מֵאֶרֶץ דִּוְיָהּ,
נְטֵה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִים.
כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ, וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ.
0 תגובות