רבי משה אלשקר, מאחרוני פוסקי ספרד, נחשב לאחת הדמויות המרכזיות של יהדות המגורשים והפוסקים בתקופתו, וידוע בחריפותו, ענוותנותו ועמידתו האיתנה ומטולת המורא למול איומים כנגד ה' ותורתו.
רבי משה נולד בשנת 1466 (רכ"ז) בסמורה שבספרד ולמד תורה בהתמדה גדולה מרבי שמואל וואלינסי בטולדו, יחד עם רבי יעקב בן חביב כשהוא רוכש ידיעות אף במדע ובשפה הערבית - שפה בה עשה שימוש לכשתרגם בהמשך ימיו את תשובותיו של הרמב"ם מערבית ללשון הקודש. עם גירוש ספרד בשנת 1492 (רנ"ב) נמלט יחד עם יהודים רבים מצפון אפריקה, ושם במסעו ניצל מבית האסורים אליו הוכנס בידי שודדי ים, חוויה קשה שהנציח בשירים שחיבר: "ומתהומות הים העליתני ומבור השבי הוצאתני".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
במשך שמונה עשרה שנה עמד בראש קהילת תוניס לצד הרב אברהם זכותא, משם המשיך בעקבות כיבוש ספרדי לערים טריפולי, פטרס וקהיר, שם שימש דיין בבית הרדב"ז וניהל קשרי פסיקה חובקי עולם.
המהר"ם אלשקר נודע כמתנגד נחרץ ל'פלפול' התלמודי ותמך בגישה הפילוסופית של הרמב"ם - אותו העריץ עד מאוד. הוא האריך בשבחו של הרמב"ם ובלט בקנאותו להגנה על יצירתו, במיוחד בספר "השגות" שכתב שצורף לשו"ת שלו, ובו טען כי הרמב"ם עצמו הצטער על תפוצת "מורה הנבוכים" מפני שלא הובן כראוי.
רבי משה עלה בסוף ימיו לארץ ישראל, התגורר תקופה בצפת, שם נטל חלק בפולמוס הסמיכה כשהוא מצדד במתנגדי סמיכתו של רבי יעקב בירב. לבסוף עבר לירושלים, בה נפטר בשנת ש"א כשהוא בן כ-75 שנה.
מחיבוריו המרכזיים: "שו"ת מהר"ם אלשקר", ספר שאלות ותשובות הלכתי, ו"גאון יעקב" - פירוש על ארבעה טורים. גדולתו יכולה להימדד בעובדה שהיו פוסקים שסברו עליו "ממשה עד משה לא קם כמשה", בהתייחס למשה רבנו, הרמב"ם ואחריו למהר"ם אלשקר.
על הספר
בחיבור השו"ת ישנן קכ"א תשובות בכל חלקי השו"ע. הספר הודפס לראשונה לאחר פטירת המחבר בשנת שי"ד בדפוס סביוניטה. רבינו, בהיותו משורר בעל שפה מליצית יפה ועשירה, פתח חלק גדול מתשובותיו בדברי ברכה מחורזים, כאשר רבים ממכתביו מופנים אל גדולי דורו, כשכל ההתכתבות מעידה על קשר עמוק והערכה הדדית.
מתורתו
האם מי שעוסק בתורה דרך קבע ועושה מלאכתו עראי נחשב ת"ח לדיני פטור ממיסים וארנוניות
כותב רבינו (סימן י"ט) כי מי שעושה תורתו קבע ומקצת היום הולך להתעסק בעסקיו בסחורה או לעשות איזו מלאכה, כדי לפרנס עצמו ובני ביתו ממנה וחוזר ללימודו בעניין שאינו מתבטל מלימודו אלא לבקשת טרף לביתו - אין הקהל יכולים להטיל עליו מיסים וארנוניות ויש לפוטרו מהן כת"ח לכל דבר, ואפילו כשהוא עשיר.
האם כאשר תקנו בני קהילה יום מיוחד לציינו על נס גדול שנעשה להם ופירשו שיהיה הדבר להם ולבניהם אחריהם - האם יכולים לגזור על הבאים אחריהם כך או לא
כותב רבינו (סימן מ"ט) שתקנה שתקנו בני קהילה להם ולזרעם אחריהם, יש בה בכדי לחייב לצאצאים כולם. וראייה לדבר ממה שאמרו בעירובין "אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, אנא ממשפחת בני סנאה בן בנימין אני ופעם אחת חל ט' באב להיות בשבת ונדחה עד לאחר השבת, והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו היה" ופירוש הדבר שאבותיו נפל להם גורל קורבן עצים בעשרה באב בימי עזרא ונהגו אותו יום כיום טוב, וכיון שכך קבעו אבותיו, נהגו כן כל בני המשפחה אפילו לאחר החורבן - אלמא אפילו במנהג בעלמא יש לנהוג בו הבנים עד עולם.
האם אמרינן הלכה כבתראי גם בדורות שלאחר חתימת התלמוד
כותב רבינו (סימן נ"ד) שכל מה שאמרו דהלכה כבתראי זה על חכמי התלמוד ודורות שקדמו להם. אבל דורות מאוחרים יותר לא יכולים לומר כן כלפי אלו שלפניהם, שכן יתכן שלא ראו דברי הקודמים להם ולא הבינו דרכיהם - ולכן אין הלכה כבתראי לאחר התלמוד. אבל היכא דהאחרונים מכריעים בין שיטות ראשונים, אזלינן אחר האחרונים לעניין הכרעה.
0 תגובות