מדי שנה, כשהשופר מקפיא את החלל ברגעיו הנשגבים של יום הדין, הלבבות נפתחים מעצמם. כל אדם נושא עימו שק גדוש בתפילות, שאיפות וכיסופים. זה מבקש פרנסה בריוח שתחלץ אותו ממצר, זה מתחנן על בריאות איתנה, ויש המזילים דמעות כרסיסי טל על זיווג הגון, נחת מהילדים או מעבר לדירה מרווחת יותר.
הלב היהודי, בטבעיותו הנפלאה, מביא אל התיבה את כל מנעד צרכיו. איננו מסתירים דבר מריבונו של עולם; אנחנו מבקשים, מפצירים, ומשטחים את סדר היום הפרטי שלנו בפרוטרוט, מתוך אמונה שהכול בידיו.
אך ככל שנוקפים הימים והשנה החדשה נכנסת למהלכה, מתגנבת לעיתים תחושת חמיצות שקטה. הנה, חלפו חודשים, והפרנסה עדיין דחוקה. התשובה הרפואית שקיווינו לה בוששה לבוא, והעיכובים ממשיכים להתיש. הלב התמים תוהה: הלא התפללתי בכוונה עצומה? בכיתי, כוונתי, ביקשתי בדיוק את מה שאני צריך - מדוע, אם כן, התפילה לא תורגמה למציאות שביקשתי?
התשובה לכך דורשת מאיתנו להתבונן מחדש בעצם מהותה של התפילה וברעיון ההשגחה הפרטית.
על חטא שחטאנו לפניך בשפיכת דמם של אנשי ציבור // עו"ד יוסי ויצמן
כשמייחדים יום כראש השנה להמשרת מלכותו של הקדוש ברוך הוא, אנחנו מצהירים כי הוא מנהיג את הבירה, יודע את העתיד ומבין את צורכיו של כל נברא טוב יותר ממנו עצמו. כאשר אנחנו מגיעים לתפילה עם "רשימת מכולת" מפורטת ומדויקת, אנחנו עלולים, בלי משים, ליפול למלכודת קטנה: אינסטינקטיבית, אנחנו מנסים להכתיב לבורא עולם איך לנהל את עולמו ומהי הדרך הנכונה ביותר להיטיב עמנו.
אבל האם האבא באמת צריך שהילד יגיד לו איזה תרופה לרכוש עבורו? הלא הילד רואה רק את הכאב המקומי, בעוד האב רואה את התמונה המלאה, את הרפואה ואת העתיד.
מה יקרה אם השנה נעז לצעוד צעד אחד קדימה בסולם האמונה? מה יקרה אם במקום לבקש מהקב"ה שימלא את הבקשות המדויקות שאנו חושבים שנכונות לנו, נוותר על השרביט ונמסור את המושכות לחלוטין למי שברא את העולם?
הגישה הזו אינה דורשת מאיתנו לחדול מלהתפלל, אלא להפוך את תוכן התפילה למזוקק ועמוק יותר. לבוא לפני כס הכבוד ולומר פשוט:
"רבונו של עולם, אני יודע ומאמין באמונה שלמה שאתה משגיח עליי בכל רגע ורגע. אתה מכיר את הנפש שלי, את הקשיים שלי ואת מה שבאמת טוב עבורי - הרבה יותר ממני. אינני בא להכתיב לך דרכים, ואינני מבקש דבר מוגדר. אני סומך עליך בעיניים עצומות שאתה מעניק לי את הטוב המוחלט והמדוייק ביותר עבורי. יש לי רק בקשה אחת ויחידה: זכה אותי לראות את הטוב הזה בעיניים".
יש פער עצום בין טוב מוחלט לבין טוב שהעין האנושית מסוגלת לתפוס. לעיתים, הטוב האמיתי עטוף באתגרים, עיכובים או שבילי עקלתון שאיננו מבינים באותו רגע. הבקשה "לראות את הטוב בעיניים" היא התפילה הזכה ביותר: היא מבקשת סייעתא דשמיא לא רק בשינוי המציאות, אלא בשינוי המשקפיים שדרכם אנחנו רואים את החיים. היא מבקשת מהקב"ה שיעניק לנו את הבהירות, הרגישות והשלווה לזהות את חסדיו הגלויים והנסתרים בכל יום ויום.
כשאדם מגיע לראש השנה מתוך עמדה כזו, הוא אינו נכנס לשנה החדשה בחרדה ובמתח של "האם בקשותיי יתגשמו". הוא נכנס אליה מתוך רוגע עמוק של שחרור. הוא יודע שכל מה שתביא עמה השנה החדשה - יהיה הטוב ביותר עבורו.
השנה, כשנשמע את קול השופר, נשכח לרגע מכל החשבונות הקטנים. נביט למעלה, נישען על אבינו שבשמיים, ונבקש רק את הזכות להבחין באהבתו העצומה בכל צעד ושעל. שתהיה שנה טובה ומבורכת, שנה של גילוי חסדים וראיית הטוב.
0 תגובות