יש רגעים שבהם הזמן עוצר מלכת. רגעים שבהם הבשורה כה כבדה, עד שהנפש מסרבת להכיל אותה. עבור יוסי ריבלין, הרגע הזה הגיע בשבת של השביעי באוקטובר. כשהוא מביט לאחור, מתוך אולפן הפודקאסטים של אתר 'כיכר השבת', ניכר כי הטרגדיה הפרטית של משפחת ריבלין הפכה לסמל לאומי של תקומה, של אמונה יוקדת, ושל בחירה בלתי מתפשרת בחיים.
זהו לא עוד ריאיון שגרתי. זהו מסע מטלטל אל תוך תהומות הכאב האנושי, שמשם צומחת קרן אור עוצמתית של עשייה שלא על מנת לקבל פרס.
בוקר של דם ודמעות: הפיצול הגורלי בנובה
הסיפור של משפחת ריבלין, במקור ממושב תפרח, מתחיל היכן שהחלו סיפוריהם של אלפים באותו בוקר ארור. ארבעה מאחיו של יוסי יצאו לעבוד בצוות ההקמה של פסטיבל הנובה. חבורה מלוכדת, צעירים מלאי חיים ושמחה. כשהחלו האזעקות בשעה שש וחצי בבוקר, הם עדיין חשבו שמדובר בעוד סבב שגרתי. אך ככל שהדקות נקפו והפצועים הראשונים החלו להגיע למתחם, התמונה התבהרה: מדובר באירוע בסדר גודל שמדינת ישראל טרם הכירה.
כשקולות הירי הלכו והתקרבו, ובניגוד לנסיונות ההרגעה של חלק מהנוכחים שסברו כי מדובר בכוחות צה"ל, הבינו האחים את גודל הסכנה. בתושייה של רגע, הם קיבלו החלטה שפיצלה את גורלם לעד: יוחאי וגדעון-הראל (גיגי) רצו לכיוון רכבו המסחרי של יוחאי, בעוד אביעד וינון נותרו לתפוס מחסה באזור המכולות.
המרדף אחר החיים הפך לסיוט מצמרר. יוחאי הצליח להגיע לרכב ולהסתתר, אך גיגי התמהמה. שלוש דקות לאחר מכן, הטלפון של יוחאי צלצל: "קיבלתי שלושה כדורים בגב", לחש גיגי.
"יוחאי רצה לצאת אליו, למשוך אותו, להציל אותו. הוא אמר לעצמו 'אני אספור עד עשר, שהירי יירגע'. אבל הירי לא פסק. הוא נשאר איתו על הקו, שומע אותו בוכה בכי חרישי, מנסה להיות שם בשבילו עד שכבר לא היה עם מי לדבר".
במשך שש וחצי שעות התחבא יוחאי ברכב, מוקף במחבלים, שומע את הזוועות המתרחשות בחוץ, כשאחיו מוטל ללא רוח חיים לא הרחק ממנו. רק כשהגיע כוח חילוץ של גבעתי, מצא את עצמו יוחאי מטפל בפצועים אחרים, עד לרגע שבו התבקש הפרמדיק לבדוק את אחיו - ונאלץ לאשר את הנורא מכל.
במקביל, ינון ואביעד התמודדו עם תופת משלהם. אביעד נורה ונהרג במקום. ינון, חייל גולני באותה עת, הצליח לחפור לעצמו בור קטן מתחת לעץ ולהסתתר תחת עלים, בלב נתיב החדירה של המחבלים. במשך שעות ארוכות הוא עצר את נשימתו כדי שקול הלמות ליבו לא יסגיר אותו, עד שניצל בנס.
"אל תתפלל, זה כבר קרה": האח הגדול לוקח פיקוד
בבית שמש, רחוק משדות הקטל של העוטף, המתין יוסי ריבלין – האח הבכור. עם צאת החג, נחשף להודעה מצמררת של אחותו ברשתות החברתיות: "תעזרו לי למצוא את ארבעת האחים שלי".
את הרגע שבו קיבל את הבשורה על נפילתו של גיגי, הוא לא ישכח לעולם. אך כשההודעה השנייה, על הירצחו של אביעד, בוששה להגיע במשך ימים של ציפייה מורטת עצבים – משהו בתוכו כבר ידע.
"האינסטינקט הראשוני הוא לקרוע את השמיים בתפילות"" הוא משתף בכאב סמוי. "אבל הגעתי הביתה ופתאום קול פנימי אמר לי: 'אל תתפלל'. ידעתי שאני הולך לשמוע את הבשורה. הקדוש ברוך הוא עשה לי הכנה כדי שזה לא יהיה חזק מדי". ביום רביעי, הדפיקות הגורליות נשמעו בדלת. במקביל, התבשרו בני המשפחה גם על הירצחו של נועם רוטנברג, חבר קרוב שגדל בביתם כבן משפחה.
באותם ימים אפלים, יוסי הניח את האבל האישי שלו בצד ונכנס לעמדת "האח הגדול". הוא ניהל את האירוע, עטף את אֶחיו הקטנים, וקיבל החלטה אמיצה וקורעת לב: למנוע מאמו להשתתף בהלוויות בניה. "אמא שלי אמרה לי: 'אני מפחדת שאני אשתגע'. הבטחתי לה שאדאג לה, וביקשתי שלא תבוא. בדיעבד, זה מה שהציל את חייה".
סכין בגב בתוך השבעה: הפיטורים שהפכו לייעוד
נדמה היה כי המכה שספגה המשפחה לא יכלה להיות קשה יותר, אך המציאות זימנה ליוסי מבחן נוסף. זמן קצר לאחר שקם מהשבעה, בעודו מנסה לאסוף את שברי חייו, זומן לשיחה במקום עבודתו. התוצאה? פיטורים כואבים, עטופים בתירוצים קרים של חוסר ריכוז.
חבריו לעבודה עמדו בחוץ, נשטפים בגשם זלעפות, וזעמו על חוסר הצדק. אך יוסי בחר להביט על הסיטואציה אחרת.
"נסעתי בכביש 1, הרמתי עיניים לשמיים ואמרתי: 'ריבונו של עולם, לקחת לי את האחים, לקחת לי את העבודה. אני בידיים שלך, תעשה בי מה שאתה רוצה'. היום אני יודע שזו המתנה הכי גדולה שקיבלתי. הבנתי שהריפוי שלי לא יגיע משגרה של עבודה, אלא מייעוד שבורא עולם ייעד לי".
מתוך השבר התהומי, יוסי יצא למסע של הנצחה וחסד. הוא הקים בית כנסת לזכרם, גייס כספים להכנסת ספר תורה מהודר ("אלו הקעקועים שלי", הוא אומר בחיוך דומע), והחל להתנדב באופן אינטנסיבי בחלוקת מתנות לאלמנות, יתומים וחיילים בודדים. באחת מאותן חלוקות, כשפרץ בבכי מול אלמנה, הבין שמצא את משימת חייו.
"הם נשמות קדושות": כוחה של אחדות
אביעד וגיגי בחרו במהלך חייהם מסלול שונה מזה של העולם החרדי הקלאסי בו גדלו. אך עבור יוסי, ולמעשה עבור בורא עולם, העטיפה החיצונית לא משנה דבר. אביעד היה צעיר מבריק שפיתח מכ"ם מציל חיים בצה"ל ("מכ"ם אביעד") וויתר על משכורות עתק בהיי-טק לטובת ערכים ושירות משמעותי. הוא היה הלב הפועם של המשפחה, המגשר התמידי.
"אנשים שואלים למה הקדוש ברוך הוא לקח אותם בזוגות", אומר יוסי, וקולו רועד. "הוא רומז לנו: בואו נקבל את הבן אדם השני. לא משנה אם הוא לבוש כמונו או לא. למה אנחנו מתאחדים רק כשיש צרות? העם הזה הוא העם המדהים ביותר בעולם".
במסגרת עמותת "לנצח אחים", יוסי יוזם כיום אירועי ענק, מחזק משפחות שכולות, ובימים אלו אף מקים בית חם לחיילים בודדים שנותקו ממשפחותיהם. הוא הפך את הכאב למנוע של אהבת חינם.
לפני סיום, יוסי מבקש להעביר מסר חד וברור, כזה שנוגע בכל אחד ואחת מאיתנו:
"אין לכם מושג כמה החיים האלה שבריריים. אל תחכו למחר. תרימו טלפון לאח שלכם, שלחו הודעה של שתי מילים. אתם לא יודעים מה הודעה קטנה יכולה לעשות לבן אדם שנמצא בקושי. קחו את הזמן לחבק את היקרים לכם".
הסיפור של משפחת ריבלין הוא לא רק סיפור על מוות ועל פסטיבל נובה. הוא סיפור על חיים, על בחירה, ועל היכולת המופלאה של הרוח האנושית לקחת את הכאב המצמרר ביותר, ולהפוך אותו לתקווה טהורה. ולנו נותר רק להקשיב, לחבק, ולזכור.
0 תגובות