מי שזכה להיות אמש (שלישי) בירושלים, הרגיש לרגע שהזמן עצר מלכת. בלי גינונים מיותרים, התכנסנו לערב שירה ופיוט אינטימי, כזה שמחזיר אותנו לימים שבהם המוזיקה הייתה נשמה טהורה. על החיבור המופלא הזה ניצח גדי טייב, שהצליח לרכז על במה אחת את השמות הכי מרגשים בתחום.
הערב הזה לא היה רק הופעה, הוא היה מסע. פתחנו עם אריאל כהן, מנהל תזמורת 'פירקאת אלנור', שביצע ברגש אדיר את "עוודת עיני" عَوْدَتْ عَيْنِي והזכיר לכולנו מהו דיוק מוזיקלי. אחריו עלה הפייטן אליהו קורדי עם רסאלה מן תחת אל-מא" رِسَالَة مِنْ تَحتِ الْمَاءِ ביצוע שקט וחודר שגרם לכל הקהל לעצור את הנשימה. גם החזן גיל רבי הרים את הרף עם "קאריאת אל-פינג'אן قَارِئَة الْفِنْجَان בביצוע ווקאלי עוצמתי ומרשים במיוחד.
ואז הגיע הרגע של משה חבושה. כשחבושה עולה לבמה, משהו באוויר משתנה. הוא לא רק שר, הוא מספר סיפור של דורות. ירושלמים ותיקים, שזכו לשמוע את גדולי הפייטנים של פעם, אומרים עליו שהוא החוליה המקשרת. מספרים שגדולי ישראל היו נוהגים לעצור ולהקשיב לו בשקיקה, והערצה הזו רק גדלה עם השנים. זה לא רק הקול הנדיר, אלא יראת השמיים שבוקעת מכל צליל.
חבושה ביצע את "עלמהו כיף יג'פו" عَلَّمُوهُ كَيْفَ يَجْفُو של מוחמד עבד אל והאב בדרך הייחודית רק לו, עם ניואנסים וטעמים שאי אפשר ללמד בשום מקום, הם פשוט בתוך הנשמה. כשסיים עם הביצוע המרגש ל-"אמתא אל-הוא יג'י סוא إِمْتَى الْهَوَى يِجِي سَوَى, כולנו הבנו מה זה באמת "טעם של פעם".
זה היה ערב של שורשים, של אהבת אמת למוזיקה ושל כבוד למסורת ירושלמית מפוארת, בסיומו נשארנו עם טעם של עוד.
0 תגובות