"אני אבא לשישה ילדים, נשוי 17 שנה, ובכל יום הלב שלי מת מחדש", פגשתי אותו השבוע. יהודי חסידי יקר, אברך עדין נפש, שכולו לב וטוהר. הוא בן שלושים וחמש, נשוי כבר שבע עשרה שנה, אבא לשישה ילדים מתוקים. הבטתי בעיניים שלו, עיניים טובות, עמוקות, אבל כבויות לחלוטין. עיניים של אדם שנמצא בתוך כלא שקוף, מאחורי חומות של בדידות וייאוש.
רבי מרדכי, הוא אמר לי, והקול שלו רעד ונשבר מבפנים. אני רוצה לשאול אותך שאלה שמנקרת לי בלב ומדממת כבר שבע עשרה שנה. האם אני חי באושר? התשובה היא כן ולא. ובעיקר לא. אני רוצה לספר לך מהתחלה איך הכל קרה, כדי שהדברים האלו יזעזעו את העולם. שום בחור צעיר לא צריך לעבור את הגיהינום השקט שאני עובר בכל יום מחדש.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הוא לקח נשימה עמוקה, בלע את הרוק, והחזיר אותי אחורה בזמן, אל הימים שבהם היה בחור ישיבה בן תשע עשרה.
גדלתי במשפחה חסידית נורמטיבית, רגילה וטובה, סיפר. הורים יראי שמיים, בריאים בנפשם ובגופם. בישיבה הייתי בחור בינוני. לא הלמדן הכי גדול שיושב ומרעיש את העולם, אבל גם לא אחד שמפספס סדרים. השתדלתי מאוד להיות בסדר. הייתי בחור חברותי, תמיד מוקף בחברים ואהוב על כולם. כשהגעתי לגיל תשע עשרה, כמקובל אצלנו, ההורים שלי התחילו לחפש לי שידוך.
תוך זמן קצר הגיעה הצעה משדכן מפורסם. שני הצדדים ביררו היטב. אצלנו בציבור החסידי נפגשים פגישה אחת או שתיים, תלוי באיזו חסידות, אבל זה הממוצע, ואז סוגרים. הגיע היום הגדול. הלחץ היה בשמיים. אמא שלי ישבה איתי והסבירה לי במאור פנים: היא בחורה מבית מצוין, בחורה טובה מאוד, אומרים שיש לה מידות נדירות. בקיצור, בחורה מיוחדת במינה ואיכותית, כדאי מאוד לפגוש אותה. אבא שלי נתן לי הדרכה מפורטת בחדר השני: מה להגיד, ממה להימנע, איך להתנהג ואיך לדבר. הרי בחיים שלי לא נפגשתי או שוחחתי עם בחורה לפני כן. לא ידעתי בכלל מה זה מושג של קשר פנימי.
נסענו לפגישה. הייתי נרגש ולחוץ, אבל ההורים נתנו לי תמיכה מלאה. בדרך הם זרקו לי משפט משמעותי: תדע לך, בעיקרון אם הכל בסדר, אפשר לשבור צלחת כבר היום אצלם בבית, ומחר ניסע לשבור צלחת ולבשר לאדמו"ר שלנו.
האברך עצר לרגע, דמעה אחת קטנה זלגה על לחיו, והוא המשיך: הגענו אחרי נסיעה ארוכה. ההורים התיישבו בסלון יחד, ואני והמיועדת נכנסנו לחדר צדדי. בהתחלה שנינו היינו נבוכים ונרגשים, אבל לאט לאט ירד הלחץ והתחלנו לדבר בחופשיות. ואז, רבי מרדכי, קרה הדבר המרכזי.
אף אחד לא דיבר איתי לפני הפגישה על מראה חיצוני, או על חיבור הלב. דיברו רק על מידות וייחוס. אבל המראה שלה לא משך אותי בכלל. מעבר לזה, תמיד הייתה לי אינטואיציה חזקה לגבי אנשים, והרגשתי שהשיחה פשוט לא זורמת. שמתי לב שהיא מאוד דעתנית, מדברת בטון קשוח, חזק, מעט תוקפני ולא נשי. אחרי כשעה השיחה הסתיימה.
יצאנו מהבית, וההורים שלי לקחו אותי הצידה כדי לראות האם אפשר להתקדם ולשבור צלחת. העיניים שלהם ברקו בציפייה: נו, איך היה? אפשר להגיד מזל טוב? הרגשתי אי נעימות מטורפת. בביישנות ובלחש אמרתי להם: משהו לא כל כך נראה לי. קצת המראה, וקצת סגנון הדיבור.
ההורים שלי נבהלו מיד. אבל המידות שלה, נכון שהיא מיוחדת במינה? עניתי בערפול שמסתבר שכן. אז אמא שלי אמרה לי משפט שנועד להרגיע: אתה יודע מה, כדאי שתעשה עוד פגישה. לגבי המראה, הכל אפשר לשנות היום. יש סוגים של מייקאפ, סגנונות לבוש שונים, נעליים. דברים נראים אחרת לגמרי אחרי החתונה.
הסכמתי לפגישה שנייה. הפגישה הזו הייתה קצת יותר טובה, כי היא התלבשה שונה ופחות שמתי לב למה שהפריע לי במראה. אבל סגנון הדיבור נשאר אותו דבר: קשוח ותקיף. אחרי שעה שוב יצאנו מהחדר. ההורים משני הצדדים ממש חיכו במתח עצום, כמעט שאגו: נו, איך היה? עניתי שהיה קצת יותר טוב. ואז אבא שלי לקח אותי הצידה ואמר לי את מילות המחץ: תקשיב בני, אתה צריך בבית בעלבוסטע, אישה חזקה שתנהל את העניינים ביד רמה. זה שהיא מדברת בחוזקה, זה רק מראה שהיא בחורה חזקה ורצינית שתבנה לך בית לתפארת.
ואתם יודעים מה קורה לבחור צעיר באותם רגעים? מרוב לחץ ורצון לרצות את הסביבה, הוא נכנס למנגנון הישרדותי של ביטול עצמי מוחלט. הוא פשוט משליך לפח את כל הסטנדרטים הפנימיים שלו, את האינטואיציות הבריאות שאלוקים נתן לו, ומכבה את האור של הנשמה של עצמו. כשהמערכת מסביב אומרת לו "זה בסדר, ככה זה צריך להיות", הוא מוותר על הלב שלו רק כדי לא לאכזב. הוא לא סתם אומר "כן" לשידוך, הוא מוותר על הזכות שלו להרגיש.
ריבונו של עולם, זעק האברך בפניי, מה ילד בן תשע עשרה מבין? בחיים שלי לא ראיתי בחורה, לא הכרתי את נפש האישה. לא ידעתי בכלל מה אני רוצה, מה הנפש שלי חושקת וצריכה, ומה חסר לה. מתוך הלחץ הכללי והרצון לשמח את ההורים, נתתי את הסכמתי. באותו ערב נסגר השידוך.
באותו לילה, המשיך בכאב, ההורים שלי היו בעננים. חילקתי סיגריות וסוכריות לחברים בישיבה, כולם רקדו איתי בשמחה עצומה, ובתוך כל האופוריה הזו השתקתי לחלוטין את הקול הפנימי שצרח לי בתוך הנשמה. שכחתי מכל מה שהפריע לי. הייתי שיכור משמחה חיצונית.
התחתנו בשעה טובה. חודש עבר, חצי שנה עברה, והאשליה התנפצה לרסיסים מול המציאות המרה. כל מה שהפריע לי בפגישות חזר ובגדול. המראה שלה המשיך לא למשוך אותי, אבל זה היה החלק הקל. סגנון הדיבור שלה היה צעקני, ביקורתי וחריף, ללא שום עדינות ורכות נשית. היא לא הייתה בעלבוסטע כמו שאבי הבטיח, היא הייתה מבקרת ומעירה לי ללא הפסקה, משפילה ומקטינה אותי על כל צעד ושעל.
הבנתי, באיחור כואב מנשוא, שיש לי אישה קשה מאוד. אבל היא כבר הייתה בהריון ראשון. מושג של גירושין בכלל לא עלה על דעתי, פחדתי מהסטיגמה ולא מסוגל הייתי לצער את ההורים שלי שכל כך שמחו בשידוך הזה. השנים התגלגלו להן. עוד ילד ועוד ילד, ויחד איתם הר של תסכולים יומיומיים מהביקורת הארסית, מסגנון הדיבור הוולגרי ומחוסר ההרמוניה.
במשך הזמן כבר לא יכולתי לשתוק והתחלתי להחזיר לה מנה אחת אפיים. אבל אז התגלה משהו שלא הכרתי: בכל פעם שניסיתי לעמוד על שלי, חטפתי חזרה פי שלושה בעוצמה רבה יותר. צעקות, מלחמות עולם, רעל באוויר. היא תמיד הייתה צודקת. ניסיתי כמה וכמה פעמים לדבר איתה בעדינות, להסביר לה מה מפריע לי, אבל מיד חטפתי צעקות נוראיות על הראש.
היום אני כבר לא אתגרש. יש לי ילדים מדהימים, נשמות טהורות, ואני לא מסוגל להרוס להם את החיים בגלל הטעויות שלי. אני מקריב את החיים שלי, את הנפש שלי ואת השמחה שלי למענם. אבל אני, כבן אדם, כבר אבוד. אני מת מהלך.
הוא סיים את דבריו, והלב שלי פשוט נקרע לגזרים. ליבי בכה יחד איתו.
והאמת המרה היא שהאדם הזה צודק במאה אחוז! אני פוגש כל כך הרבה אנשים, ובפרט בציבור החסידי, שסובלים סבל בל יתואר יום יום ושעה שעה בתוך הבתים שלהם, אך ורק בגלל שהייתה שם אי התאמה בסיסית וזעקת נפש מושתקת בשלב השידוכים! רק בגלל שלא נתנו לבחור הצעיר לבדוק באמת מה חשוב לו, מה הנפש שלו מחפשת, והאם הוא באמת מתחבר לבחורה שמולו בלב שלם!
תקשיבו לי טוב: חתונה היא לא קנייה של ארטיק בקיוסק! מדובר פה בבני זוג שאיתם אתם הולכים לחיות, לנשום ולבנות את כל החיים שלכם! הפגישות האלו יקבעו איך החיים שלכם ייראו, איך הבריאות הנפשית שלכם תהיה, ואיך דורות העתיד והילדים שלכם יגדלו.
כמה פעמים אנחנו שומעים את המשפטים האלו: "עזוב, העיקר שיש לה מידות טובות", או "אחרי החתונה הכל ישתנה והאהבה תגיע"? תפסיקו למכור לילדים שלכם אשליות! מידות טובות לא יכולות לכסות על חוסר התאמה בסיסי באופי! ואישה שהיא תוקפנית וקשוחה בפגישה, לא תהפוך לעדינה ורכה אחרי החתונה, היא רק תרגיש בנוח יותר להרים את הקול. אל תתנו למילים מכובדות לעוור אתכם מפני האמת הפשוטה והכואבת שנמצאת מולכם.
אני פונה אליכם, הורים יקרים ומחנכים, מתוך נהמת לבי המדמם: אל תמהרו לעולם! אל תלחצו ואל תמהרו לסגור שידוך בגלל שם של משפחה טובה, בגלל מעמד חברתי, בגלל כסף שיש לצד השני, או בגלל ישיבה מפורסמת או סמינר נחשב. תסתכלו על הילד שלכם! תהיו קשובים באמת לנפש שלו! תראו מה באמת טוב לו ומתאים לאופי הייחודי שלו ולרצונות שלו! תבררו לעומק איך הייתה הפגישה, אל תסתפקו בתשובה הבנאלית "היה נחמד, נו, יאללה מזל טוב". אל תשתיקו את הנורות האדומות של הילד שלכם! אל תמציאו תירוצים קלושים כמו "מייקאפ ובגדים ישנו את המראה" או "דיבור תוקפני וצעקני מראה על בחורה חזקה ובעלבוסטע". ברור לכולנו שסבל שצריך להגיע לאדם על פי גזירת שמיים אי אפשר לברוח ממנו, אבל השתדלות נורמלית, בסיסית ושפויה, אדם מחויב לעשות.
והורים יקרים, תבינו דבר אחד עמוק ומטלטל: כשאתם סוגרים שידוך שלא מתאים, אתם לא רק גוזרים חיי סבל על הילד שלכם, אתם מייצרים שרשרת של העברה בין דורית של כאב. הילדים שיגדלו בבית כזה, בבית שאין בו אהבה, שיש בו צעקות, ביקורת ארסית ואווירה חנוקה, יסחבו את הצלקות האלו איתם הלאה.
אתם רוצים נכדים פצועים בנפשם? אתם רוצים שהילדים שלהם יסבלו מאותם דפוסים? הגיע הזמן לעצור את הגלגל הזה, לשבור את שרשרת הסבל, ולהעניק לילדים סביבה מוגנת, בריאה ואוהבת באמת! אנא מכם, אל תקריבו את החיים, את הנפש ואת העתיד של הילדים שלכם על מזבח המהירות והמעמד החברתי. תפתחו את האוזניים, תפתחו את הלב ותקשיבו להם. זה החיים שלהם!
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות