שליט יחיד בחדר המצב: איך הפך הבית הלבן לבמה של איש אחד?
המועצה לביטחון לאומי (NSC) הוקמה בעקבות לקחי מלחמת העולם השנייה, המטרה של הקונגרס בארה"ב הייתה חד-משמעית: למנוע מצב שבו נשיא ארצות הברית מנהל מלחמה גלובלית כמעט לבדו, מנותק מן הדרגים המקצועיים, ומקבל החלטות הרות גורל ללא מנגנון מסודר שמרכז מידע, מציף חלופות ומזהיר מפני השלכות קטסטרופליות.
הרעיון היה לבנות רשת ביטחון מוסדית איתנה שתבלום אימפולסיביות ותבטיח קבלת החלטות שקולה, מבוססת נתונים ונקייה משיקולים זרים.
השאלה הכבדה המרחפת כעת מעל כל אולמות וחדרי הדיונים והמפגשים סביב המלחמה באיראן היא האם המציאות בשטח חשפה את ההיפך המוחלט? לפי שורת תחקירים מעמיקים של התקשורת בארה"ב, הגוף שנועד להיות לב לבה של הדיפלומטיה והאסטרטגיה בבית הלבן רוקן מתוכן - דווקא בזמן שהנשיא דונלד טראמפ מוביל ומנהל מערכה רגישה ונפיצה מול איראן.
קצב העבודה של מערכות המודיעין, גם כשהן משתדלות להיות זריזות ויעילות, פשוט אינו מסוגל לעמוד בקצב שינוי ההחלטות והאינסטינקטים הקצביים של טראמפ. עוד לפני שגופי המודיעין והביטחון מספיקים להפיק הערכות מצב ונתונים מעודכנים, הוא כבר רחוק קדימה, מכתיב מציאות חדשה בשטח.
במצב עניינים כזה, המסמכים הרשמיים ממילא מסתיימים לא פעם בהרמת ידיים נואשת מצד האנליסטים, שמודים בחדרי חדרים כי בלתי אפשרי לחזות את הצעד הבא של הנשיא. הפער בין המכונה הבירוקרטית האיטית לבין מנהיג שפועל כמו סופה הפך את חדר המצב לזירת התגוששות מתמדת שבה הכללים הישנים פשוט חדלו להתקיים.
סכינים בגב בקהילת הביון והאויב שמשדר בשידור חי
בעוד הנשיא דונלד טראמפ דוהר קדימה בקצב מסחרר משלו, הדרגים המקצועיים שאמורים לספק לו את התשתית המודיעינית הקריטית נמצאים בעצמם בעיצומו של עימות חסר תקדים.
לפי תחקיר של רשת CNN, השבר בקהילת המודיעין האמריקאית הגיע לרמות כאלה ששני הגופים המרכזיים שבה הפסיקו לחלוטין לתפקד כמערכת משולבת אחת. גורמים שונים מציינים כי סוכנות הביון המרכזית (CIA) ומשרד ראש המודיעין הלאומי (ODNI) פועלים כיום כשני מבצעי ניתוח מבודדים לחלוטין, המנותקים זה מזה בחומות של חשדנות הדדית. במסגרת הנתק הזה, ה-CIA צמצמה באופן משמעותי ואגרסיבי את תרומתה להערכות המצב המשותפות – תוצאה ישירה של משבר אמון עמוק בצמרת.
בעוד שדוברת ה-ODNI, אוליביה קולמן, ניסתה לשדר כלפי חוץ עסקים כרגיל והצהירה כי "הנשיא וקובעי המדיניות ממשיכים לקבל את המודיעין והניתוח הטובים ביותר", ב-CIA בחרו בקו תקיף ולא מתנצל. דוברת הסוכנות, ליז ליונס, הדגישה בגאווה את הגישה העצמאית והתקיפה שמובלת תחת ראש הארגון ג'ון רטקליף, הסוכנות מתפקדת כגוף אגרסיבי יותר הלוקח סיכונים חכמים כדי לתמרן את האויבים ולהעניק לארצות הברית יתרון מכריע בשטח.
לתוך הריק הבירוקרטי והמלחמה הפנים-אמריקאית הזו נכנס שחקן נוסף ששיבש לחלוטין את כל כללי המשחק המקובלים: הצמרת האיראנית החדשה.
בניגוד למסתורין האפוף בדרך כלל בדיפלומטיה חשאית ובחדרים סגורים, ההנהגה בטהרן מפגינה גמישות רבה באופן מפתיע. היא מגיבה במהירות הבזק באפיקים התקשורתיים הגלויים, ואפילו מנצלת את הרשתות החברתיות כדי לשרטט את עמדותיה ואיומיה ללא עכבות.
מבחינתם, הכל מונח על השולחן בשידור חי, מה שמציב את הממשל בוושינגטון בדילמה מורכבת: איך מנהלים מערכה רגישה מול יריב שמשדר את הצעדים שלו לעולם כולו, בזמן שהבית הלבן עצמו מתנהל כמערכת מפוצלת ושסועה מבפנים?
המחיר הציבורי: מלכודת הסקרים של המלחמה
לצד זאת, בזמן שהמערכת הביטחונית מקרטעת והחלטות דרמטיות מתקבלות בשלוף בחדר המצב, המחיר הציבורי לא איחר להגיע, ומדדי התמיכה בסקרים החלו לצנוח.
המספרים שמגיעים מסקרי דעת הקהל בארצות הברית מציירים תמונה עגומה ומדאיגה מבחינת הבית הלבן.
לפי סקר Economist/YouGov, שיעור התמיכה בדונלד טראמפ צנח ל-34 אחוזים בלבד – הנתון הנמוך ביותר מאז שובו אל לשכת הנשיא. במקביל, 62 אחוזים מהאמריקאים מביעים חוסר שביעות רצון מוחלט מתפקודו, ו-63 אחוזים משוכנעים שהמדינה צועדת בכיוון הלא נכון. נתונים דומים, המציבים את טראמפ מתחת לרף 40 האחוזים, עולים גם משורת סקרים נוספת של Pew, הוושינגטון פוסט, פוקס ניוז ו-רויטרס.
בזמן שטראמפ ממשיך להבטיח מעל כל במה שהמשבר מול איראן יסתיים במהירות וכי מחירי האנרגיה ירדו באחת, המציאות בשטח מורכבת ועקשנית בהרבה. המגעים עם טהראן אינם מתקדמים להסכם מדיני, ולפי בכירים בממשל הם למעשה כלל אינם מתרחשים – בעוד האיראנים אינם מראים שום סימני כניעה.
בבחינה רחבה יותר של ציר הזמן, בקיץ הנוכחי – כשנה וחצי לתוך כהונתו השנייה – נע שיעור התמיכה של טראמפ בין 32 ל-36 אחוזים בסקרים המובילים. נתונים אלו מציבים אותו בשפל עמוק, המזכיר באופן מטריד את הנתונים שחווה ג'ורג' וו. בוש בשלב המקביל של כהונתו השנייה.
לפני שני עשורים, באמצע שנת 2006, כ-18 חודשים לאחר השבעתו המחודשת, עמד שיעור התמיכה של בוש על 36 עד 40 אחוזים ואף צנח זמנית ל-31 אחוזים. מאז ספטמבר 2006 נותר בוש מתחת לרף 40 האחוזים כמעט ברציפות, עד שהגיע לשפל היסטורי של 25 אחוזים באוקטובר 2008 על רקע קריסת השווקים והמשבר הפיננסי העולמי.
הדמיון בין שני המנהיגים אינו תוצר של מקרה. בשני המקרים ניצבה מלחמה ממושכת במרכז השחיקה הציבורית: אצל בוש הייתה זו מלחמת עיראק המדממת שגבתה מחיר כבד באדם ובאמון הציבור; אצל טראמפ זו המערכה מול איראן, שהפכה לקיפאון יקר, זינוק במחירי האנרגיה וכרסום בתחושת הביטחון. לכך התלוו בשני המקרים משברים כלכליים שבערו בכיסו של האזרח הפשוט – אינפלציה ויוקר מחיה כיום, מול מיתון עמוק אז.
עם זאת, ההבדלים משמעותיים לא פחות. בוש נהנה מרשת ביטחון פוליטית עצומה בדמות שיא היסטורי של 90 אחוזי תמיכה מיד לאחר פיגועי 11 בספטמבר, ממנו ירד בהדרגה. טראמפ, לעומתו, מעולם לא חצה את רף 50 האחוזים באופן יציב, והירידה שלו בקדנציה השנייה מתרחשת במהירות ומוקדם בהרבה. הנתונים המספריים מספרים סיפור ברור של נשיאים שמצאו עצמם לכודים בין מדיניות חוץ אגרסיבית לכלכלה מקרטעת, ושילמו על כך מחיר פוליטי כבד מול דעת הקהל האמריקאית.
חדר המצב הישראלי בצל הסופה של טראמפ
בעוד שבכירי הממסד הביטחוני בוושינגטון וממשל טראמפ מדממים בקרבות תקשורתיים וחילופי מהלומות פומביים סביב הישגי התקיפות באיראן והעימות במיצרי הורמוז, ישראל משדרת תמונה הפוכה לחלוטין.
כלפי חוץ, לפחות, אין זכר למתיחות גלויה בין צה"ל וסוכנויות המודיעין לבין הדרג המדיני סביב ניהול המלחמה ותוצאותיה.
בישראל, שבה סוכנויות הביון כפופות באופן הדוק ומובהק לדרג המדיני, המבנה השלטוני שונה יסודית מזה האמריקאי – פער המייצר דינמיקה שונה לחלוטין בניהול משברים.
עם זאת, מתחת לפני השטח ובחדרי הדיונים הסגורים של מערכת הביטחון, התמונה מורכבת וסוערת בהרבה. ביקורת חריפה ונוקבת נשמעת סביב הפצת הצהרות פומביות מנופחות מצד הדרג הפוליטי.
אנשי ביטחון בהווה ובעבר מתארים את הדילמה במילים חד-משמעיות: "יש הרבה מאוד הישגים צבאיים ומודיעיניים אמיתיים במלחמה הזו – גם בעזה, גם בלבנון וגם באיראן. אבל יש גם לא מעט הישגים שהדרג הפוליטי הכריז עליהם, ללא קשר למציאות".
מתוך תסכול זה, עולה מעת לעת הרעיון להקים בעתיד רשות מודיעין לאומית בישראל; גוף שישמש כחוצץ מקצועי וכשומר סף, שיידע לתווך לציבור ולעולם את תמונת המודיעין האמיתית מבלי שזו תוכתב במלואה על ידי שיקולים פוליטיים רגעיים.
לצד הזירה הפנים-ישראלית, הלחץ המגיע ממעבר לים נותן את אותותיו בעוצמה רבה. קצב ההחלטות המסחרר והבלתי צפוי של טראמפ בחדר המצב בוושינגטון מקשה מאוד על התיאום הפנימי העדין שבין ראש הממשלה בנימין נתניהו והקבינט לבין מערכת הביטחון (צה"ל, המוסד וגופי המודיעין).
לעיתים קרובות, חוסר הוודאות הקיצוני המגיע מוושינגטון יוצר מתחים, מפעיל לחצים כבדים "ליישר קו", ומייצר קשיים של ממש בתכנון משאבים אסטרטגיים.
למרות כל המורכבויות הללו, בצמרת הצבאית והביטחונית מדגישים חד-משמעית גם היום: השותפות והברית ההדוקה עם האמריקאים הן נכס היסטורי עצום, שיתרונותיו האסטרטגיים עולים בהרבה על האתגרים והקשיים שביצירת דריכות מול ממשל בלתי צפוי.
השורה התחתונה
בסופו של דבר, מבט קדימה מלמד כי ישראל תידרש להמשיך לנווט מומחיות בין שני צרכים סותרים לכאורה: שימור תיאום הדוק וחיוני עם וושינגטון מחד, והבטחת חופש פעולה אופרטיבי מוחלט מול האיום האיראני מאידך.
התיאום עם הממשל האמריקני יצטרך להיות גמיש יותר, מורגל לשינויי כיוון פתאומיים, ומבוסס על ההבנה היסודית שירושלים אינה יכולה להרשות לעצמה להמתין תמיד להכרעה סופית בחדר המצב האמריקאי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ובשורה התחתונה עומדת נקודה ברורה אחת: גם אם המערכה הקשה מול איראן תחליש פוליטית את ממשל טראמפ ותעמיק את השפל בסקרי התמיכה שלו – עבור ישראל, כל צעד שמחליש את המשטר האיראני הנוכחי ומכניס אותו למצוקה קיומית הוא הישג אסטרטגי ממעלה ראשונה. האינטרס הישראלי הקיומי אינו נמדד בפופולריות חולפת של נשיא אמריקני, אלא ביכולתה של טהרן לאיים על ביטחון ישראל. כל עוד המשטר שם נחלש, נסוג או מתקשה להרים את ראשו – ישראל יוצאת נשכרת.
0 תגובות