הורה שמונע מהילד לדבר עם ההורה השני – זה חוזר אליו כבומרנג

>> למגזין המלא - כנסו

מדובר במצב בו אחד מההורים לא מאפשר להורה השני ליצור קשר עם ילדיו. לרוב תופעה זו נעשית על ידי הסתה ושטיפת מוח נגד בן או בת הזוג – בדרך כלל עם התואר: 'לשעבר'.

יש הורים שמשתמשים בילדים כקלף מיקוח לקראת גירושין (לקבל יותר כסף / דירה / הסדרי ראיה) ויש שעושים את זה גם לאחר גירושין, מתוך אמונה כי ההורה השני באמת ובתמים רשע וחסר לב שהם רק 'עושים טובה' לילדים כשהם דואגים להרחיק אותם ממנו.

על זה בדיוק תעסוק הכתבה, אם דגש בסוף על הצד השני – ילדים שלא מדברים עם ההורים שלהם, ולא משנה מה הסיבה.

במה מדובר? בואו נתחיל וה' הטוב יעזור שהמילים יגיעו למקומות הנכונים ויהיו לתועלת.

"גרמו שאהיה מוקצה"

"במשך חמש שנים הייתי מנוכר מארבע בנותיי", פותח עיתונאי ותיק מהציבור החרדי את סיפורו שרק בגלל הילדים המעורבים, נמנע מלחשוף את שמו ולצורך העניין נקרא לו שלמה, "כשעזבתי את הבית, הקטנה הייתה כבת שלוש וחצי והגדולה נערה".

שלמה נאנח. "אף אבא לא פונה לילד שלו ואומר לו 'תקשיב אם תהיה בקשר עם האמא' – או להיפך, שאימא אומרת לילד – 'אז אתה פוגע בי', או 'אתה תצא גוי', אלא, ההורים האלה דואגים שהילדים יבינו לבד שההורה השני הוא 'מוקצה'".

ומדוע לדעתך רובם של ההורים המנכרים עושים את זה?

"רובם, לכאורה, משתמשים בזה ככלי מיקוח נגד ההורה שני. הם אומרים לעצמם כשהם חושבים על בן הזוג 'חושב שלהתגרש זה קל? אני יראה לו מה זה', 'הוא יבין שיש לזה מחיר כבד'".

אמרת שהם 'דואגים שיבין לבד שההורה הוא מוקצה', יודע לתת לי דוגמה?

"מספיק שהיא - האמא המנכרת - עומדת במטבח ומדברת לפומית: 'תראי, הן חזרו מאבא שלהם ואני לא יודעת, הן חזרו פראיות שכאלה, אני לא יודעת מה הוא מלמד אותם שם', או משפטים שקריים כמו 'הוא לא נותן לי שקל ואני צריכה להתמודד לבד'. הילדים מבינים לבד שהאבא פוגע באמא והיא זו שמסכנה בסיפור המכוער ביניהם ורחמיהם יוצאים אליה".

ובפן האישי, איך זה היה אצלך?

"כל מה שהיא ביקשה היא קיבלה. כל מה שהיא דרשה היא קיבלה", שלמה נסער מעט, "ביקשה את הדירה – קיבלה. ביקשה כסף – קיבלה. הכל נתתי על מנת לסיים את זה יפה ובלי לריב, אבל זה לא עזר ובנותיי נותקו ממני במשך שנים רבות".

בומרנג הרסני

מה אתה מרגיש בשנים הללו?

"לא ישנתי רצוף יותר משעה", שלמה מספר בגילוי לב, "פחדתי שלא יספרו לי אם קרה משהו נורא. בכל בוקר הייתי פותח את העיתונים החרדים, בדקתי שלא קרתה תאונה שהבנות שלי היו מעורבות בה, חלילה".

שלמה עוצר לרגע, כמתלבט אם לספר משהו ולבסוף מחליט 'ללכת על זה': "זה סיפור ממש מבייש, אבל אספר כדי שתבין כמה המצב היה לא פשוט בכלל: יום אחד – באותן שנים של הניכור - ראיתי את הבת שלי ברחוב. כיוון שהגדולה, בת השמונה עשרה, עזבה את הבית - כך נודע לי בדרך לא דרך – נגשתי לבת שלי, השנייה במספר, ושאלתי אותה אם אמא לחוצה מזה שהגדולה עזבה את הבית. היא שאלה 'מה?', חזרתי שוב על דבריי. היא ענתה שהיא לא מבינה מה אני אומר. רק אז נפל לי האסימון שאני מדבר לבת של השכן ולא לבת שלי. עם הסיפור הכואב והמביש הזה הסתובבתי חצי שנה".

"זה תקופה ארוכה עם חוויות לא פשוטות בכלל", אומר שלמה ונראה שהוא לא יכול נפשית להרחיב על הנושא.

ומתי חידשתם קשר? איך זה קרה?

"שהבת הגדולה התחתנה הזמינו אותי. הבנתי שהאדמו"ר 'ישב לה על הצוואר' כדי שהיא תיצור קשר. הוא אמר לה שילדה בריאה צריכה אבא. אחרי שנה נולד להם ילד והגעתי לבקר. שם זה נגמר. ברבות הימים חזרנו לקשר רציף.

"לעומתה, הבת השנייה כבר הבינה מהר שאין ממי לפחד והזמינו אותי לכל השמחות לכתחילה. כיום אנחנו שומרים על קשר טלפוני אדוק כמה פעמים בשבוע".

ציבור גדול של אנשים יקראו את הכתבה הזאת, מה המסר שחשוב לך להעביר להם?

"מדובר במעוות", עונה שלמה נחרץ, "אי אפשר לתקן חוויה כזאת. אם גרמת לילד לחשוב שלילי על האבא או על האמא - זה לא יתוקן בחיים. כל החיים הילד הזה ילך עם התחושה הזאת שאבא או אמא לא טובים. גם אם הוא יהיה ילד 'סטנדרט' - הוא יתמודד עם מה ששמת לו בראש.

"וזה ידוע", ממשיך שלמה, "ילד שהיה מנוכר מהורה שלו – יהפוך להיות הורה מנכר או מנוכר. הילדים שלו יחשבו ש'אמא פחות חשובה'. הורה שגורם דבר כזה להורה שני – הילדים יחשבו שאחד מהם מיותר, חלילה".

שלמה ממשיך: "יש מדינות שהיחס לניכור הוא כמו התעללות לילדים. אני קורא לכל מי שמעורב, תזכור, אתה "מתעלל בחסרי ישע". בין אם הוא הורה או רב שעוזר או אפילו לא מתערב. כל מי שרואה ניכור לנגד עיניו ולא עושה עם זה כולם – שותף לניכור ורק פוגע בילדים עצמם".

"כל הילדות שלי מתמודדות עם החוויה הזאת. כל אחת מתמודדת עם התובנה שיש הורה צדיק וקדוש והורה אחד שרשע ופושע. הן מכבדות אותי כי יש מצוות 'כיבוד אב' אבל זה התמודדות נוראה עבורן", חותם שלמה בכאב.

הילדים מבינים לבד מה נכון

"אני גרוש מזה כשבע שנים", מספר נח ואנו מביאים את סיפורו בשינוי פרטים מזהים, "יום אחד היא קמה והלכה. אולי מתוך הפרעת אישיות ואולי מדיכאון. אינני יודע בדיוק.

"נהיה טרנד אצל הרבה מתגרשים להכניס את הילדים למלחמה הזאת. כנקמה או כסוג של שליטה על הילדים. גרושתי העלילה עלי שאני פוגע בבנות, היה לא תהיה. היא הגישה מספר תלונות ולמרבה המזל שלי – התלונות נסגרו, אחת אחרי השנייה".

"הדבר המדהים בסיפור שלי", מציין נח, "שכבר עברו כל כך הרבה שנים מאז תלונות הסרק הללו ואף על פי כן אני רואה את הילדות רק בפיקוח או במרכז גש"ר, זאת כי בתי הדין לא אוהבים להיכנס לתיקים האלה ומעדיפים להשאיר את המצב ככה".

שלמה חוזר לסיפור: "בשלב הראשוני פתחתי תיק בבית הדין הרבני כי היא לא אפשרה לי לראות את הילדים בצורה נורמלית. כל פעם היה תירוץ אחר. שם, בבית הדין, היא אמרה שהיא חושדת שאני פוגע בילדות. בית הדין לא התרשם והתחילו עם הסדרי ראיה מסודרים. כשהבינה שלא הלך לה בבית הדין – הלכה להגיש תלונה במשטרה. במשטרה, מה לעשות, זה תהליך ולבסוף התלונה נסגרה".

"אני חייב לציין", ממשיך נח בסיפורו, "משטרת ישראל עשו כאן עבודת קודש – הם לא פראיירים. בתלונה הראשונה הם שלחו את הילדה לחוקרת נוער והילדה אמרה שאין כלום וכאן נגמר הנושא. אפילו לא זימנו אותי לחקירה. הם קראו לזה 'חוסר ראיות', למרות שזה גם מ'חוסר אשמה', אבל שוין. לפחות זה".

"התלונה השניה השתכללה", ממשיך יוסי, "אחרי אחד המפגשים שלי עם הילדה היא לקחה אותה למיון בטענה שיש לה פגיעה במקום רגיש. למזלי הטוב הילדה הייתה מספיק גדולה בשביל להגיד שלא היה כלום".

אני חייב לעצור אותך בקטע הזה. ממה שאתה מספר עולה שהיא פוגעת בילדות, פשוט עושה להן נזק בלתי הפיך לכל החיים...

"לא רק אתה חושב כך", עונה יוסי ונאנח ארוכות, "גם הרווחה רצו להוציא את הילדות ממנה, אבל בית הדין הרבני זרק אותם מהתיק הזה בטענה שזה התיק שלהם ואל להם להתערב בו.

"שלחו אותי במהלך השנים האלה למומחים שמטפלים בתלונות כאלה אך בית הדין לא כל כך התעניין בזה ומעדיף שהמצב יישאר על כנו".

אז שוב, איך הילדות מקבלות את זה?

"אולי זה לא פופולארי להגיד את זה, אבל אגיד", עונה נח, "אמר לי פעם פסיכולוג בתחילת הדרך שעברתי: 'תדע לך הורים מנוכרים אוהבים להפיל על הצד השני את כל הסיפור הזה, אבל האמת היא שיש להם חלק גדול בזה. ילדים לא בורחים מאבא או אמא. אפילו שיש הסתה. הניכור מגיע שגם ההורה המנוכר נכנס למלחמה הזאת'. וזה כל כך נכון.

"הקשתי לו ולא הכנסתי את עצמי ואת הילדים למלחמה הזאת. את המלחמות שלי אני מנהל בבית המשפט. אמרתי לבנות ברורות, אם אמא לא מסכימה אתן לא באות. וכן, היו תקופות ארוכות שהן לא ראו אותי. שלחתי להם מתנות בחגים ובימי הולדת באמצעות שליחים. בלי שום חשבון והתניות. בלי שום ויכוחים למה אתן לא מגיעות על אף שאני נותן כל כך הרבה. כלום. נוצר מצב שהילדות עצמן רוצות להמשיך את הקשר הזה. שאתה לא מכריח את הילד לבחור צד – הוא יודע לבחור בעצמו מה נכון – וטבעי שהוא ירצה גם את אבא וגם את אמא".

מה המסר שלך להורים מנכרים שקוראים את הכתבה?

"אתם עושים נזק לילדים שלכם", נח חד משמעי, "אתם הורסים אותם. הרבה יותר ממה שאתם פוגעים בגרוש שלכם – אתם פוגעים בילד. יום אחד הילדים יגדלו ואף אחד לא מבטיח מה יקרה אז", מציין נח.

"נכון, זה מורכב ולא פשוט, ויש מקרים שהילד חייב לבחור רק אבא או רק אמא, ולעיתים זה מצליח לצד אחד, אבל זה גורם להפרעות אישיות קשות ועוד. קחו את זה בחשבון", חותם נח את דבריו.

עת התחלתי לעסוק בכתבה קיבלתי מבול של פניות משלל הורים או/ו ילדים שביקשו להתראיין ולספר את סיפורם. הסיפורים הם רבים, אבל העיקרון ברור. מערבים את הילדים במלחמות שלכם? אתם תהיו הראשונים להפסיד.

בני אל תלך

בחרתי לסיים את הכתבה הרגישה של ניכור הורי בעוד צד של המטבע שחשוב מאוד לשים לב אליו. צד שאסור להתעלם ממנו וטוב שהוא מגיע כחלק מהכתבה הזאת.

הוא חבר טוב, גדול ממני בכמה שנים טובות, מעת לעת אנו נפגשים לשיחה על כוס קפה. כל פעם הוא מתעניין על מה תהיה כתבת מגזין הבאה ובכל פעם שאני מספר לו הוא נותן מעצותיו ורעיונותיו איך להפוך את הכתבה מטובה – למושלמת. לא אחת נעזרתי בו ברעיונות, מרואיינים וכיווני חשיבה שונים.

הפעם, כשהוא שמע על מה תיסוב הכתבה הוא נאנח אנחה עמוקה. הוא החל לספר בשטף ובגילוי לב נדיר: "המתבגר שלי לא מדבר איתי מזה תקופה. אני בכלל לא צריך להגיד לך כמה אני אבא טוב שנותן מכל הלב כל מה שאני יכול. אבל הדור הצעיר, חוצפן ונועז, הוא ביקש משהו ולא קיבל. 'ככה?', הוא אמר, 'אני הולך'. מילא הוא מסתובב בין ישיבות ולא באמת מוצא את מקומו. הוא קם ועזב את הבית. אשתי היקרה נותנת לו כל מה שהוא צריך. הוא אוהב אותה ואין צריך לומר שהיא אוהבת אותו מכל הלב".

"איתה הוא מדבר חופשי", מספר חברי הטוב בשקט, "אבל אותי הוא מעניש. בני בשרי מעניש אותי", הוא נעצר ונשנק מבכי.

דקה חולפת וחברי מנגב את דמעותיו וממשיך: "אתה כועס עלי? בסדר. אתה מאוכזב? בסדר. אבל לא לדבר עם אבא? אבא שאוהב אותך כל כך. אבא שדאג לך כל החיים ועוד ידאג לך הלאה. מה חושבים לעצמם כל אותם הילדים שמענישים את ההורים שלהם?!", חברי זועק ובחלל שתיקה רועמת.

"ילד שלא מדבר עם ההורים שלו פוגע בעצמו ובילדים שלו שיגיעו אחר כך. ילד צריך אבא ואמא", חברי הטוב נחרץ. אני מהנהן, "ילד בריא חייב הורים. ילד שמונע מההורים שלו ליצור אתו קשר – הורס לעצמו, הרבה מעבר לזה שזה ההיפך הגמור מ'כיבוד הורים', שעל זה אני לא מדבר בכלל. הוא פוגע בעצמו ואחר כך בילדים – נכדים. גלגל חוזר בעולם. ילדים שרואים שההורים שלהם לא מדברים עם סבא וסבתא מבינים שזה יכול להיות כך, חלילה, כדרך חיים וביום מן הימים הם יכולים לעשות את זה בעצמם. לא מאחל את זה לאף אחד". החבר מדבר מהלב.

"ארי, תעביר את המסר", החבר כמעט מתחנן, "כועסים על ההורים? אין בעיה. דברו איתם על זה, או אל תדברו איתם יומיים. אבל אל תלכו מהבית. אל תנתקו קשר. באיזה קטע ילד מעניש את ההורים שלו? הוא פוגע בכולם ובראש ובראשונה בעצמו", החבר מנגב דמעה.

והלוואי ויהיו הדברים היוצאים מן הלב – נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם.

• לפניות לכתב: ari@kikar.co.il