שלום, אני גדליהו בן שמעון, בן 48, מבני ברק. יו"ר המועצה הדתית רמת-גן.
בחיים של כולנו יש תקופות שונות, רגעים מורכבים ונקודות מפנה שנחרטות בזיכרון האישי לנצח. עבורי, יש תאריך אחד מדויק, ספציפי ומהדהד, שעליו אני רוצה להתמקד ושבו הכל השתנה מקצה לקצה:
כ"ג באדר תשפ"ו – 12 במרץ 2026.
זה היה יום רגיל של שגרה מבורכת. עמדתי סמוך מאוד לפתח בניין המועצה הדתית ברמת גן, מקום בו יוצאים שירותי הדת השוטפים של העיר. הכל התנהל על מי מנוחות, ואז הכל התהפך בשבריר שנייה אחד, ללא שום התרעה מוקדמת. מחבל צמא דם הגיח מאחוריי והפתיע אותי לחלוטין. כל מה שהוא רצה לקחת ממני, בדם קר ובאכזריות נוראה, זה דבר אחד בלבד: את החיים שלי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הוא החל לדקור אותי עשרות דקירות חודרות, עמוקות וקשות בכל חלקי גופי. אני זוכר היטב את הרגעים הראשונים של המאבק, הדקירה הראשונה הרגישה לי בהתחלה כמו צביטה חזקה ותו לא. ככה זה כשהגוף נכנס למצב חירום - האדרנלין מציף את המערכת, החושים מתחדדים והכאב הפיזי המשתק עדיין לא מורגש במלוא עוצמתו. אבל המוח שלי קלט מיד ובצורה צלולה לחלוטין את תמונת המצב המצמררת:
אני נמצא בעיצומו של פיגוע לאומני מובהק.
הקושי הגדול ביותר ברגעים הדרמטיים הללו, מעבר לפגיעה הפיזית, הוא הפחד. הפחד המשתק שמאיים לשתק לך את השרירים ולגרום לך להרים ידיים. הייתי יכול בקלות להשלים עם רוע הגזירה, להבין שזהו, זה נגמר, ולהיכנע למציאות הנוראה. אבל הכוחות שהקב"ה נטע בי באותן שניות היו עצומים, והחלטתי שאני לא מוותר – אני נלחם על החיים שלי עד טיפת הדם האחרונה.
אלו רגעים קריטיים שלעולם לא אשכח. תוך כדי המאבק הפיזי, דיברתי אל עצמי בתוך המחשבות שלי בקור רוח מדהים: "גדליהו, אתה חייב לצאת מזה, זה מה שצריך לעשות עכשיו, אל תעצור!". הפחד שאחז אותי, לא גרם לי בחסדי ה', לחדול מהדבר החשוב ביותר באותו רגע:
להילחם על עצם קיומי.
היום, כשאני מביט לאחור ומנתח את האירוע, אני מבין הרבה יותר כמה חסד עצום עשה איתי הבורא בכך שהמחבל הפיל אותי ארצה על הקרקע במהלך העימות. מצד אחד, אם חושבים על זה בצורה הגיונית יבשה, כשאדם שוכב על הרצפה יש לתוקף את כל האפשרות לשלוט בו, להכניע אותו ולהמשיך לדקור אותו בשפע וללא הפרעה. אבל הקב"ה מביא לאדם ברגעי המשבר הללו לא רק כוחות פיזיים, אלא גם רעיונות הישרדותיים מבריקים.
כפי שניתן לראות בבירור בסרטון האבטחה שתיעד את האירוע, החלטתי להשתמש ברגליים שלי ככלי התגוננות מרכזי. שכבתי על הגב והתחלתי לבעוט ולהדוף אותו ברגליים ללא הפסקה. הרגליים הקשו עליו להתקרב אליי ולהגיע לאזורים הקריטיים והחיוניים בגופי, כמו בית החזה והצוואר. לכל כיוון שהוא ניסה לכוון אליו את הסכין המושחזת, אני הגבתי מיד עם הרגליים - פשוט נלחמתי בנחישות פראית כדי למנוע ממנו את האפשרות להמשיך ולדקור אותי עוד ועוד.
הוא צועק את צעקות השנאה והאכזריות שלו, ואני מנגד, בכל כוחי ובשארית נשמתי, צועק שוב ושוב: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!", וממשיך לבעוט ולהדוף אותו. המאבק הפיזי המטורף הזה נמשך במשך 30 שניות ארוכות – חצי דקה בלבד בשעון, אבל רגעים שנראו והרגישו לי כמו נצח מוחלט. אינני יודע כיצד להסביר את החסד הגדול שה' עשה עימי באותם רגעים, אבל כשהמחבל הבין שלהרוג אותי זו משימה בלתי אפשרית בחסדי שמיים, הוא פשוט התעצבן מנחישות היתר שלי, בעט בי באכזריות מתוך תסכול, ונמלט בריצה מהמקום.
נשארתי מוטל שם, והגוף שלי החל מתמלא בדם, מהדקירות הרבות שהוא הספיק לדקור אותי לפני שהדפתי אותו. ליטר וחצי של דם התנקז בתוכי, הרגשתי מחנק, לא יכולתי לנשום. עד להגעתם המהירה של שירותי ההצלה, הפינוי היה מהיר ומקצועי בצורה יוצאת דופן - תוך 4 דקות בלבד מרגע הגעת האמבולנס כבר הייתי בחדר הניתוח בבית החולים איכילוב.
כמה חסדים והשגחות פרטיות הקב"ה שוזר בתוך אירוע אחד: אחד מהפרמדיקים שטיפלו בי באמבולנס היה במקרה איש צוות קבוע מתוך חדר הניתוח של בית החולים. כבר בניידת טיפול נמרץ הוא יצר קשר והסביר לרופאים המנתחים את תמונת המצב הרפואית המדויקת שלי, ושם פשוט חיכו לי מוכנים עם כל הציוד הנדרש והכניסו אותי מיד לניתוח חירום בהול. בהיבט הרפואי, כל שנייה ושנייה באותם רגעים הייתה סיבה מוחשית למות או לחיות.
הפגיעה הקשה באיברים הפנימיים שלי, כבר הכינו את כל הסובבים אותי לגרוע מכל. הרופאים היו די ברורים, מציאותיים וישרים עם בני המשפחה. הם הסבירו להם במילים פשוטות ש"הסיכויים שלו לשרוד אינם גבוהים, וכדאי לקחת את הכל בחשבון". המילים הקשות הללו כבר גרמו לקרובים אליי להתחיל לחשוב באופן מעשי על סידורי הלוויה ולקנות חלקת קבר.
הייתי מורדם ומונשם במשך 5 ימים, שבהם נלחמתי על חיי במחלקת טיפול נמרץ. כשפקחתי את עיניי והתעוררתי סוף סוף, הבנתי מיד את גודל המצב הרפואי המורכב שבו אני נמצא. מבחינתי, ברמת המודעות שלי, לקחתי בחשבון שייתכן מאוד שלא אשרוד את הימים הבאים.
אני זוכר היטב שראיתי את ילדיי עומדים מודאגים לצד המיטה שלי, ואני זוכר שאמרתי להם בקושי רב: "מה אתם עושים כאן בכלל? לכו, לכו הביתה לעזור לאמא, תהיו איתה ותתמכו בה. עזבו אותי, אני מסתדר כאן לבד, אתם תזכרו תמיד: להמשיך הלאה". המילים הללו, שנאמרו מתוך ערפל תרופתי וכאב, היו למעשה מילים של צוואה חיובית, מילים שביקשו מהם: "תמשיכו, תמשיכו את החיים שלכם הלאה, שהחיים שלכם לא ייעצרו בגללי אם אמות".
ואז הגיע לחדר, המנתח שביצע את הניתוח המורכב. "נכון שיש לך חיים יפים מאוד?", הוא שאל אותי פתאום מול כולם. הבטתי בו ואמרתי לו בצניעות: "כמו כולם, ברוך השם". אבל הוא התעקש ולא ויתר: "לא, לא, לא... עזוב אותך, יש לך חיים יפים מאוד". לא הבנתי בכלל מה הוא רוצה ממני ומה פשר השאלה הזו באמצע טיפול נמרץ. אבל אז הוא הסביר: "ראיתי את הסרטון ממצלמות האבטחה של הפיגוע. רק אדם שהחיים שלו באמת יפים וחשובים לו, נלחם עליהם בעוצמה ובנחישות כזו". רק באותו רגע הבנתי באמת את גודל האירוע, ואת החסד העצום שה' עשה עימי כשנטע בי את הכוח לא לוותר ולא להרים ידיים מול פני הרשע.
עכשיו, שימו לב לסיפור הבא, משהו מדהים שקרה מאחורי הקלעים.
כשהתעוררתי והתאוששתי בבית החולים, סיפרו לי המבקרים הרבים שפקדו את חדרי, על קיומו של הסרטון ממצלמות האבטחה שהופץ ברשתות. "רואים שם בצורה מדהימה איך אתה מוטל על הרצפה, נאבק בנחישות עם המחבל ופשוט מסרב למות", אמרו לי. אני זוכר שהתגובה הראשונית שלי לעצמי הייתה מבוכה גדולה: "ואוו.. איזה בושות, ככה כולם רואים אותי ברגעי החולשה שלי, מושפל ונלחם על הרצפה על ידי בן עוולה?".
עבר חודש מהפיגוע, וחבר קרוב ניגש אליי ואמר לי: "תשמע גדליהו, יש איזה מכון היאבקות והגנה עצמית מוכר באזור המרכז, שלקח את סרטון האבטחה שלך מהפיגוע, שבו אתה נאבק על הרצפה, והפך אותו לחומר פרסומי רשמי של המכון שלהם ברשתות החברתיות!". ברקע של הסרטון שלי מדמם ונלחם, הם הדביקו כתובית שיווקית באותיות קידוש לבנה: "אתם רוצים לדעת איך להיאבק נכון?! איך לא לוותר על החיים שלכם ברגעי אמת? התקשרו אלינו עכשיו והירשמו למסלול הגנה עצמית...".
כשהראו לי את זה, הייתי בהלם טוטאלי, פשוט נפער לי הפה מרוב תדהמה. היה לי קשה מאוד לעכל את החלק הזה. כאילו, מה קורה כאן? אין יותר גבולות של מוסר ואנושיות בעולם הזה? מתוך רגעי האימה הכי קשים ומדממים שלי, שבהם כמעט איבדתי את חיי, אתם בוחרים לעשות קמפיין פרסומי מסחרי? אתם מתעלמים לחלוטין מהטראומה והקושי שעברתי, ועוסקים אך ורק באינטרס הכלכלי הצר שלכם?
אני זוכר שזה כאב לי, ויצרתי קשר טלפוני ישיר עם מנהל המכון, עד שהצלחתי להסביר לו בכלל איפה הבעיה הגדולה בהתנהלות שלהם.
הנה השיחה כפי שהתרחשה:
"שלום, מדבר גדליהו".
"כן, שלום וברכה, במה אפשר לעזור?"
"אני האדם שנפגע בפיגוע ברמת גן, זה שמופיע בסרטון".
"כן... רגע... הנדקר, או... הדוקר?" שאל המנהל בבלבול מוחלט.
"אני הנדקר, ברוך השם. וראיתי שלקחתם את רגעי האימה והכאב הכי קשים שלי והפכתם אותם לפרסומת מסחרית למכון שלכם. תגיד לי, זה נראה לך הגיוני והגון להתנהג ככה?"
בצד השני של הקו נרשמה שתיקה ארוכה ומביכה, ואז הוא פלט בתדהמה: "רגע, אתה הנדקר מהסרטון? מה... אתה חי בכלל???".
"כן, ברוך השם, חי, נושם, מדבר איתך ומתאושש".
"ואוו.. יפה מאוד, נס גלוי... אה... אבל תראה גדליהו", ניסה המנהל להתגונן בטון משפטי, "מבחינה חוקית אין עם זה שום בעיה, אתה יודע. בדקנו את זה. סעיף 27 לחוק זכויות יוצרים, אתה מכיר? זה שימוש מותר במדיה ציבורית...".
"אוי, אדוני היקר, תעצור רגע. אני ממש לא מתקשר אלייך מהיבט משפטי או בשביל לאיים בתביעות. אני מתקשר פשוט כאדם אל אדם, כי אני רוצה להבין ברמה האנושית - האם זה נראה לך הגיוני, מוסרי ורגיש להשתמש ברגעים שבהם דמי נשפך כפרסומת לעסק שלך?".
הצד השני שוב השתתק לכמה שניות, ואז הטון שלו השתנה לחלוטין. "טוב, אתה לגמרי צודק. אני באמת מצטער, לא חשבתי על הזווית הזו בכלל. אני מסיר את הסרטון והפרסום מהאתר ומהרשתות שלנו מיד. סליחה עמוקה".
• • •
זה ידוע, שאחרי שאדם מנצח ומצליח לעמוד במשימה מורכבת, כבר לא אכפת לו לעמוד שוב ושוב מול רגעי המבחן הקשים שהיו לו בדרך. עכשיו, אחרי שהרגשתי שעברתי את המבחן הקשה מכל ושרדתי, אני כבר לא חושב שהסרטון הזה היה מפריע לי. להפך – הוא מהווה את הציון הכי טוב שקיבלתי בחיי. וזו בדיוק הסיבה שאני לא מפספס אף יום מבלי לצפות בסרטון המאבק הזה כמה פעמים ביום: זה מעניק לי כוחות עצומים להמשך היום. זה גורם לי להבין: אני לא איש של כושר גופני, מעולם לא התאמנתי, מעולם לא רבתי מכות בחיי ולא למדתי הגנה עצמית, אבל כשאדם באמת רוצה לנצח ולחיות – הוא ינצח.
הרצון הפנימי הוא הכוח הגדול והחזק ביותר שיש לנו במערכת.
האירוע הרפואי הסתיים בהצלחה ברוך ה', אך ההתמודדות היומיומית מורכבת. הכאבים הכרוניים, המגבלות הפיזיות והסיוטים והפלאשבקים בלילות הם חלק מהשגרה. במקום לברוח מהם, בחרתי להפוך אותם לעוגן שלי.
היו לי כל הסיבות שבעולם להסתגר בבית, להתמסכן ולשקוע בעמדת הקורבן - וכולם היו מבינים זאת. אבל קיבלתי החלטה נחרצת: אני מנהל את המשבר, המשבר לא ינהל אותי. לכל אחד מאיתנו יש חבילת קשיים, והבחירה היא תמיד בידינו – להרים ידיים או לקחת את המושכות.
אני לא מדחיק את מה שקרה, אלא מדבר על כך פתוח ומתוך שליטה. למרות הכאב העז המלווה כל תנועה, אני קם בכל בוקר ומתחיל מחדש, ויודע לשמור על הרוח.
ילדיי ראו אותי ברגעי השפל והכאב, ואני מאמין שזהו שיעור חשוב מאין כמוהו. הורים לא צריכים לעטות מסכה של גיבורי-על חסינים. כשהילדים שלי רואים אותי מתייסר אך בוחר לקום ולהמשיך קדימה, הם מקבלים חוסן נפשי אמיתי לחיים. הם לומדים שאם נופלים – קמים.
בעבר, השגרה הייתה מובנת מאליה. היום, כל פעולה פשוטה – לקום על הרגליים, ללכת או להתכופף – היא מתנה עצומה שאני מעריך מכל הלב. המשפט שמלווה אותי תמיד הוא: "אם ניצחת את המחבל פנים אל פנים, תנצח כל אתגר אחר בעולם בעזרת ה'".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כשלוקחים ממך את החיים ומחזירים לך אותם בהדרגה, לומדים לשמוח בפרטים הקטנים...
0 תגובות