מאז אותה שמחת תורה מטלטלת, משהו בלב הישראלי נפתח. זה לא סוד. פתאום הציציות הפכו לסמל של לוחמים, מנייני הסליחות התמלאו בצעירים, והמוזיקה האמונית הפכה לפסקול של המדינה. אבל אם תשאלו את החוקר והסופר דרור יהב, לא מדובר בעוד "גל תשובה" כמו אלו שהכרנו בשנות ה-70 או ה-90. הפעם, זה סיפור אחר לגמרי.
בין אורי זוהר לדור ה-Z
בעבר, התשובה הייתה "הכל או כלום". אדם היה עוזב את הבוהמה של תל אביב, אורז מזוודה, ונעלם בתוך ישיבה בבני ברק או בירושלים. הוא רצה להיות "כמוהם", למחוק את העבר שלו ולהפוך לחרדי מן המניין.
"הדור ההוא היה דור של מסירות נפש אדירה," אומר יהב, "אבל המחיר היה לעיתים אובדן האותנטיות. אנשים הרגישו שהם צריכים להחביא את תקליטי שלום חנוך, ולשמוע באוטו מחוץ לעיר כדי שאף אחד לא ישמע". היום, לעומת זאת, אנחנו פוגשים את ה"זהות ההיברידית". הצעיר של היום רוצה את הקדוש ברוך הוא, רוצה פרשת שבוע וסליחות, אבל הוא לא מוכן לוותר על מי שהוא.
הסכנה הגדולה בתשובה המבוססת על "רגש" ואותנטיות היא שהיא עלולה להתפוגג כשההתלהבות הראשונית שוככת. יהב, שספרו "רק מתעניין" הפך למורה דרך עבור רבים, מציע את "שיטת חמש האצבעות" לבניית עולם רוחני יציב:
קשר לתנ"ך: פרשת שבוע כבסיס לזהות היהודית.
הלכה יומית: חיבור מעשי ליומיום, אפילו שתי דקות ביום.
שיעור גמרא: מפגש עם עומק החוכמה והלוגיקה היהודית.
לימוד מקיף (רמב"ם/משנה): לקבל מבט רחב על כל המערכת שנקראת יהדות.
משהו לנשמה: חסידות או מוסר, כדי לשמור על האש והמשמעות.
מלחמות קיומיות, שאלות קיומיות
"מלחמות קיומיות גורמות לשאלות קיומיות," מסביר יהב את הבוסט האדיר שקיבלה התנועה הזו לאחרונה. בדומה ליעקב אבינו בפרשות האחרונות, שיוצא לדרך ומגלה שהמבחן האמיתי הוא דווקא כשנמצאים "בחוץ", גם בעלי התשובה של היום מבקשים לבנות את האישיות שלהם בתוך העולם המודרני, ולא מחוצה לו.
המסר של יהב הוא ברור: אל תנסו לקפוץ 10 מדרגות בבת אחת. "יהדות בקצב שלך" היא לא סיסמה, היא אסטרטגיה להישרדות רוחנית. אם נדע להכיל את הדור הזה, שמשלב בין ה"משנה ברורה" לבין היצירתיות והחופש הישראלי, אולי נזכה לראות פה תרבות יהודית חדשה-ישנה, כזו שיונקת מהשורשים אבל לא מפחדת לצמוח לכיוונים חדשים.
--------
ראיון מתוך הפרק החדש של 'חיים באיזי'
0 תגובות