פרשת "ויחי" חותמת את ספר בראשית ומסכמת את אחת התקופות הדרמטיות בהיסטוריה של האבות: השנים בהן משפחת יעקב ירדה למצרים.
המניע לא היה פוליטי או כלכלי גרידא, אלא קיומי - רעב כבד ששרר בכל האזור. המדרש מתאר כי הנילוס לא עלה על גדותיו, האדמה נסדקה, והמזון הפך למצרך נדיר שנמצא רק במחסניו של יוסף הצדיק.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אלפי שנים חלפו, האנושות התקדמה לירח ולמאדים, אך הצורך הבסיסי ביותר - מים, נותר המושג הנחשק והיקר של הציביליזציה.
גם בשנת 2025, כפי שנראה בהמשך, מדינות שלמות עומדות חסרות אונים מול שמיים סגורים. אלא שהיום, בניגוד לימי יעקב, האדם מנסה "לנהל" את המשבר לא רק במחסני התבואה, אלא באמצעות התערבות ישירה במנגנון הגשם עצמו.
איך זה עובד?
עננים מורכבים מטיפות מים זעירות או גבישי קרח שהם קלים מכדי ליפול כגשם. כדי שיירד גשם, הטיפות צריכות להתגבש סביב גרעין כלשהו (אבק, מלח או עשן) עד שהן הופכות לכבדות מספיק.
בזריעת עננים, כביכול "מרמים" את הטבע. מדובר בעצם על תהליך מדעי שבו מנסים להגביר את כמות המשקעים מענן קיים. המדע גילה כי בעננים רבים ישנה לחות רבה, אך היא אינה מצליחה להתגבש לכדי טיפות כבדות מספיק כדי ליפול ארצה.
כאן נכנס המוח האנושי לתמונה. באמצעות מטוסים או תנורים קרקעיים, מפזרים לתוך הענן חומר המכונה יודיד הכסף. המבנה המולקולרי שלו דומה להפליא לזה של גביש קרח. אדי המים בענן "מתבלבלים", נצמדים לחומר, קופאים, הופכים לכבדים – ונופלים כגשם או שלג. מדובר, במובן מסוים, בניסיון "לסחוט" את הענן עד הטיפה האחרונה.
וכיצד מתבצעת הפעולה הטכנית? מטוסים טסים לתוך עננים "מבטיחים" (עננים עם הרבה לחות אך ללא גשם) ומפזרים את החומר. אדי המים "מתבלבלים", נצמדים ליודיד הכסף, קופאים, הופכים לכבדים ונופלים כגשם או שלג.
מתי התחילו עם זה?
הגילוי היה ממש לפני 80 שנה, ד"ר ברנרד וונגוט האמריקאי גילה במעבדות 'ג'נרל אלקטריק' שיודיד הכסף גורם להיווצרות קרח במגע עם אדי מים.
עשרים ושלושים שנה אחר כך נעשה בהליך גם שימוש צבאי בתקופת מלחמת וייטנאם: צבא ארה"ב הפעיל את "מבצע פופאי" - ניסיון לזרוע עננים כדי להאריך את עונת המונסון ולהציף את נתיבי האספקה של האויב.
המהלך השנוי במחלוקת הזה, הוביל מאוחר יותר לאמנה בינלאומית האוסרת שימוש בטכנולוגיות לשינוי מזג אוויר למטרות עוינות.
היום, איחוד האמירויות הערביות היא המובילה העולמית כיום, עם מאות טיסות זריעה בשנה כדי להילחם בחום הקיצוני ובמדבר.
האם זה באמת עובד?
זוהי נקודת המחלוקת הגדולה. קשה מאוד להוכיח שגשם שירד הוא תוצאה של הזריעה ולא היה יורד ממילא.
מחקרים מדברים על תוספת של 5% עד 15% בכמות המשקעים. זה נשמע מעט, אבל באזורים צחיחים זה ההבדל בין חקלאות משגשגת לקריסה.
ומה קורה בישראל?
ישראל, שהייתה מחלוצות התחום בעולם כבר בשנות ה-60, הציגה לעולם סיפור אחר לגמרי. למרות הדימוי של מדינה ש"ממציאה מים" (כמו בהתפלה וטפטפות), בשנת 2021 החליטה הממשלה להפסיק כליל את פרויקט זריעת העננים.
מחקרים שבוצעו לאורך עשור הראו כי הזריעה תרמה למשקעים בכ-1.8% בלבד. העלות הכלכלית של החזקת צי מטוסים וטייסים בכוננות לא הצדיקה את תוספת המים המזערית. בעוד שבמדינות כמו איחוד האמירויות ממשיכים לזרוע תחת המוטו "אם לא יועיל, לא יזיק", ישראל בחרה להשקיע את המשאבים בטכנולוגיות בטוחות יותר כמו התפלת מי ים. זוהי תזכורת לכך שלפעמים, הידע האנושי מגיע לתקרה שהוא אינו יכול לעבור.
ישראל הייתה חלוצה עולמית בתחום בפרויקט "הגשם" של שנות ה-60 וה-70. עם זאת, לפני מספר שנים הוחלט להפסיק את הזריעה המבצעית בצפון הארץ, לאחר שמחקרים הראו שהתועלת הכלכלית לא הצדיקה את העלויות הגבוהות של הטסת המטוסים.
למה זה מעורר מחלוקת?
ברחבי העולם כל התהליך נמצא במחלוקת כאשר יש המטילים ספק ביעילות הביצוע לצד העלויות הגבוהות שנגזרות מכל המהלך.
למרות הפוטנציאל להצלת חיים מרעב ובצורת, יש לתהליך התנגדות עזה מכמה כיוונים.
בעולם המדעי עולה וצפה גם השאלה, האם כאשר מדינה אחת זורעת עננים, היא "גונבת" את המים מהמדינה השכנה שאליה העננים היו אמורים להגיע? איראן, למשל, האשימה מספר פעמים גורמים מדיניים המתנגדים לה ב"גניבת עננים".
לצד זאת, יש החוששים מהצטברות של יודיד הכסף בקרקע ובמקורות המים. למרות שהריכוזים נמוכים מאוד, השפעות ארוכות טווח על המערכת האקולוגית עדיין נחקרות.
חוסר יציבות אקלימית: מתנגדים טוענים ששינוי מלאכותי של מזג האוויר במקום אחד עלול לגרום לשיטפונות או לסופות בלתי צפויות במקום אחר (אפקט הפרפר).
החזית האיראנית: כשבצורת פוגשת קונספירציה
המקום שבו הטכנולוגיה הזו פוגשת את הפוליטיקה הכי בוערת הוא איראן. בחודשים האחרונים מתמודדת הרפובליקה האסלאמית עם הבצורת הקשה ביותר שידעה בששת העשורים האחרונים. אחרי קיץ יבש עם טמפרטורות קיצוניות והפסקות חשמל ששיתקו את המדינה, הסתיו הביא איתו יובש חסר תקדים. בטהראן לא ירדו גשמים בכלל - אירוע שלדברי מומחים לא התרחש מאה שנה.
הייאוש האיראני הוליד תיאוריות מרתקות. בכירי ממשל וציבור באיראן טענו כי מדינות שכנות "גונבות" להן את העננים. הטענה היא שבאמצעות זריעה מסיבית בגבולות, השכנות גורמות לגשם לרדת אצלן, ומשאירות לאיראנים שמיים ריקים. ראש תחום טכנולוגיות מים אטמוספריות באיראן נאלץ להפריך את הטענות הללו, אך בדבריו הותיר ספק מטריד: "הידע האנושי מתקדם ללא הרף, איננו יכולים לשלול אף אפשרות". זהו מאבק על משאב יסוד, שמעלה שוב את זכר הרעב המקראי – הפעם עם איום של "גניבה" אטמוספרית.
השיטה הסינית: להנדס את מזג האוויר במיליארדים
בעוד איראן חוששת מגניבות, סין היא המדינה שהפכה את זריעת העננים למשימה לאומית. הממשלה הסינית היא כיום התומכת הגדולה בעולם בטכנולוגיה זו, כשהיא משקיעה מיליארדי דולרים במערכות להנדסת מזג אוויר.
הסינים לא רק מנסים להוריד גשם באזורים צחיחים; הם פיתחו מערכת שתשתרע על שטחי ענק ונועדה גם ל"דיכוי ברד". באמצעות זריעה חכמה, הם מונעים מגבישי הקרח לגדול לממדים הרסניים שפוגעים בחקלאות, ובכך מבטיחים יציבות כלכלית. עבור סין, השליטה בשמיים היא כלי להגנה על ביטחון המזון של מיליארד וחצי תושבים – בדיוק כפי שיוסף הצדיק ניהל את כלכלת מצרים כדי למנוע רעב.
תיאוריות הקשר ופחד ההמונים
אך הסיפור אינו נגמר במדע ובפוליטיקה. מחוץ לקהילה המדעית, זריעת העננים הציתה את דמיונם של חובבי תיאוריות קשר, המכנים את התופעה בשם 'כימטריילס' (Chemtrails). לפי תיאוריות אלו, המטוסים אינם מפזרים יודיד הכסף תמים, אלא חומרים מסוכנים כחלק ממזימה עולמית.
התיאוריות הללו מגוונות ומפחידות: חלקן טוענות שחברות התרופות מפזרות גבישים שיוצרים מחלות כדי להגדיל רווחים; אחרות סבורות שמדובר בחומרי הרגעה שהופכים את הציבור לצייתן; ויש הטוענים כי הממשלות משתמשות בחומרים האלו כדי לשלוט ברגשות הציבור - פעם ממסטלים אותו ופעם מרתיחים אותו.
למרות שאין לכך שום ביסוס מדעי, הפחד הזה מעיד על חוסר האמון העמוק של האדם המודרני במערכות שמעליו.
לסיכום: כבר 80 שנה שטובי המוח האנושי מנסים לשלוט בגשם, ועדיין – אין שיטה שמבטיחה 100% הצלחה. עובדה פשוטה היא שגם במדינות העשירות ביותר, עדיין יש בצורות ורעב.
גם אם הייתה קיימת דרך "סודית", הטבע חזק מאיתנו. זרמי אוויר בלתי צפויים יכולים להסיט ענן שנזרע במיליוני דולרים ולשלוח את הגשם היקר שלו למקום שבו הוא בכלל לא נדרש. האדם מנסה לרכב על הרוח, אך הרוח, כדרכה, נושבת לאן שהיא רוצה.
כאשר מתבוננים בעין יהודית - מאמינה, בכל התפתחות התהליך, אי אפשר שלא לשזור את התובנה העולה עם המסר העולה מפרשת השבוע
"האלוקים הרועה אותי מעודי"
בפרשת ויחי, יעקב אבינו מסכם את חייו ואומר: "האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה". יעקב, שעבר רעב, גלות ומאבקים, מדגיש שההנהגה היא אלוקית.
חז"ל מלמדים אותנו שישנם שלושה מפתחות שנמצאים רק בידיו של הקדוש ברוך הוא, ואחד מהם הוא "מפתח של גשמים". המדע המודרני, עם כל המטוסים, המיליארדים והכימיקלים, מגלה שוב ושוב את מה שיעקב אבינו ידע כבר אז וחינך אותנו לנצח: האדם מחויב בהשתדלות – הוא יכול לזרוע עננים, לבנות מאגרים ולהתפיל מים – אך הברכה עצמה, הטיפה שיורדת מהשמיים ומביאה חיים, נותרה ותישאר תמיד מחוץ לשליטתנו המלאה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כשאנחנו מביטים היום בשמיים ורואים שבילים לבנים של מטוסים, אנחנו יכולים להתפעל מהחכמה שנתן הבורא באדם, אך עלינו לזכור שמעל כל מטוס ומעל כל ענן, נמצא בעל הבית האמיתי, זה שמוריד הגשם ומשיב הרוח, בדיוק כפי שהיה בימי הרעב במצרים.
0 תגובות