השבוע הוקמה סיירת חדשה בצה”ל, יחידה שבאה לעגן את שילובו של הציבור החרדי בליבת ההגנה של מדינת ישראל. זהו צעד שאינו מהלך ארגוני בלבד אלא הכרזה על תחילתו של שינוי היסטורי.
הסיירת החדשה אינה עוד יחידה מבצעית; היא אמירה על חזרה למודל יהודי עתיק שמתעורר מחדש: שילוב רשמי בין עולמה של תורה לבין עולמו של המעשה, בין קדושה לבין נשיאה בעול.
הקמת הסיירת מבקשת להצמיח מודל מעשי של היהודי השלם - יהודי שהחתירה שלו אל חוד החנית הרוחנית והקדושה מחייבת באותה מידה חתירה אל חוד החנית של אהבת הזולת והגנת העם.
דוד, יוסף והמודל היהודי שאינו מפצל בין רוח לחרב
בתנ”ך הדמויות שמגלמות את המודל הזה ברורות. דוד המלך, “אדמוני יפה עיניים”, מצליח להיות משורר עדין ומעמיק ובאותה נשימה הלוחם שמכריע את גוליית ומקים ממלכה. אצלו הרוח והחרב אינן מתנגשות אלא מפרות זו את זו. הגדולה הרוחנית אינה סותרת מצוינות מבצעית; היא מאפשרת אותה.
ויוסף הצדיק, בפרשת השבוע, מציב מודל נוסף: אדם השולט במעצמה המצרית אך אינו שוכח מי הוא. מול פיתויי אשת פוטיפר או בבור שאליו הושלך, הוא שומר על גבולותיו ועל ייעודו. בכך הוא מוכיח שהכוח האמיתי אינו במה שבידו אלא במה שבתוך הנפש.
שתי הדמויות הללו מלמדות שאפשר להיות תלמיד חכם בטהרה ולוחם מצטיין, איש רוח עמוק ומוביל מבצעי. ללא המודלים האלה אולי היינו טועים לחשוב שהדבר בלתי אפשרי.
למה דווקא סיירת
סיירת היא פסגת המצוינות המבצעית של צה”ל. הקמת סיירת חרדית חדשה משדרת מסר ברור: החרדים אינם מגיעים לצה”ל כדי להשתלב באופן סמלי; הם מגיעים כדי להוביל. כדי לעמוד בקצה החזית. כדי לשמש כחוד החנית.
ולצד ההערכה העמוקה לציונות הדתית, שייצגה יותר מכל ציבור אחר את קדושת החיים ואת מסירות התורה במאבק המבצעי במלחמה האחרונה ובעצם מאז ומתמיד, ושלמה על כך בהקרבת מיטב בניה.
צריך לומר אמת: הביקורת החרדית על הפשרנות, ההתכופפות וההטמעות בתרבות הצבאית החילונית אינה נטולת יסוד. שנים רבות ריחפה תחושה שהמעבר בין העולמות עלול לרוקן את שניהם מעומקם.
דווקא משום כך השירות החרדי מבקש להתוות מסלול אחר. לא חיקוי ולא תגובה, אלא סדר יום ברור שבו תורה ועשייה מתקיימות זו לצד זו, כשהכול יונק מעולם התורה. מודל שבו הקדושה אינה נדחקת מפני המעשה, אלא המעשה צומח מתוכה וניזון ממנה.
לימוד אמיתי מוכרח להוביל לעשייה. זה יסוד גדול, תלמוד שמביא לידי מעשה.
הנשק של החשמונאים אז והיום
אנו נכנסים לימי חנוכה בהם החשמונאים יצאו למלחמה מעטים מול רבים, חלשים מול גיבורים. הנשק האמיתי שלהם לא היה החרב אלא “יושב בסתר עליון” - מזמור של ביטחון עמוק ששילב פעולה אנושית עם אמונה אלוקית.
הם לא ברחו מן המציאות ולא חיו באשליה. הם פעלו בכל כוחם והיו שלמים עם אמונתם. זהו בדיוק המודל הנדרש היום: יהודי שחמוש גם בנשק וגם במזמור- יהודי חזק פי שניים.
רמז לרעידת אדמה פוליטית
ש”ס ויהדות התורה לא ייעלמו ביום אחד, אך הסיירת החדשה היא סימן ברור לדור חדש הצומח בשקט: דור חרדי שמבין ששירות צבאי או לאומי אינו ויתור על התורה אלא הגדלת התורה. דור שמזהה שהמציאות של יהודים נטבחים חזקה מכל ספין פוליטי שעבר זמנו.
זהו סדק ראשון במבנה פוליטי שהחזיק עשרות שנים. והוא לא יהיה האחרון. וחשוב מכך - זו קריאה לדור של מנהיגים חדשים שתורתם אומנותם באמת, ועם ישראל עומד מול עיניהם.
הופעתם של לוחמים חרדים בחוד החנית תערער מן היסוד את הדימוי הציבורי של החרדי. לא עוד “אינו נושא בנטל”. לא עוד מנותק לא עוד זר. החרדי שתופס את מקומו בסיירת הופך לשותף אמיתי - לוחם כתף אל כתף עם לוחם מהקיבוץ, מהעיר ומהמושב. אין דבר שמחזק את האחדות הישראלית יותר מכך ואת התורניות בעם ישראל.
הסיירת החדשה אינה רק פרויקט צבאי; היא הזמנה. הזמנה לדור הבא של תלמידי חכמים להיות גם לוחמים. להביא את הקדושה לבסיס ולשדה הקרב, לא להשאיר אותה רק בבית המדרש. לגלות מחדש שהרעיון היהודי המקורי לא פיצל בין רוח למעשה אלא איחד אותם.
- הכותב הוא יוחאי אנסבכר, יזם חברתי ויועץ פוליטי לשעבר, לוחם ביחידה מיוחדת שביצע מעל 300 ימי מילואים כלוחם וכמפקד על לוחמים המתמודדים עם פוסט־טראומה
0 תגובות