בשולי הדרמה הבינלאומית הגדולה המתחוללת במזרח התיכון - זו שכותרתה היא העימות הבלתי ניתן להכלה בין ציר הרשע האיראני לבין הקואליציה המערבית בראשות ארה"ב וישראל - שוכנת בינתיים בשקט מדינה משמעותית מאוד.
ארץ עם עבר קרבות עשיר, היסטוריה שכתובה בדם וצלקות שמעולם לא הגלידו. עיראק.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
זהו המקום שבו ייקבע האם איראן תצליח להשלים את חניקת האזור ב"טבעת האש" המפורסמת שלה, או שמא המעצמה האמריקנית, תחת הממשל החדש-ישן בוושינגטון, תצליח לשמר את המעוז האחרון שלה בלב ליבו של ציר הרשע. עיראק היא לא רק מדינה; היא הטרמינל המרכזי של הטרור העולמי, אך גם המקום שבו צומח דור חדש שמואס בכל מה שהמשטר בטהרן מייצג.
הניצחון שהפך לסיוט – רוחות הרפאים של דאעש
לפני שמונה שנים, עמד ראש ממשלת עיראק לשעבר, חיידר אל־עבאדי, והכריז בגאווה: "ארגון המדינה האסלאמית הובס". הארגון הרצחני, שהטיל אימה על העולם כולו, איבד את המעוזים הטריטוריאליים שלו וירד למחתרת. אבל שמונה שנים אחרי, מתברר שהניצחון היה חלקי, זמני ובעיקר מטעה. המלחמה שהשמידה את דאעש הותירה אחריה הרס פיזי ומצוקה חברתית חסרת תקדים שמשמשת קרקע פורייה לקיצוניות הבאה.
מחנות הפליטים בצפון המדינה ובמזרח סוריה הפכו לחממות של ייאוש, ושם, בין האוהלים הקרועים והתשתיות הקורסות, רוחות הרפאים של הח'ליפות עדיין מהלכות. רבים מהפעילים שלא נהרגו או הובאו לדין נטמעו באוכלוסייה המקומית, והם מהווים "פצצה מתקתקת" שממתינה להזדמנות הנכונה לפרוץ שוב.
עיראק וסוריה מאכלסות כיום אלפי "אנשים ללא מולדת" - אזרחים זרים שהצטרפו לדאעש ועתה אינם רצויים עוד במולדתם. הם נטולי עתיד, נטולי תעודות, אך מלאי אידיאולוגיה רצחנית. הם מהווים מטען נפץ אנושי שמאיים להצית מחדש את האזור בכל רגע שבו השלטון המרכזי יראה סימני חולשה. המערב אולי שכח את דאעש, אך דאעש לא שכח את המערב, והוא מחכה בצללים של בגדאד.
משחקי הכס של טהרן – המיליציות הופכות למדינה
בעוד דאעש נחלש, כוח חדש, מתוחכם ומסוכן לא פחות תפס את הוואקום. מיליציות עיראקיות שנאמנות לטהרן פנו בשנים האחרונות לזירה הפוליטית, במהלך אסטרטגי שהעניק להן כוח בלתי מוגבל, חסינות משפטית ורווחים כספיים עצומים. ארגונים אלה, רובם ככולם שיעיים, הוקמו ב־2014 במסגרת "כוחות הגיוס העממי" (אל-חשד א-שעבי) כדי להילחם בג'יהאד הסוני. אלא שהיום, המפלצת קמה על יוצרה והפכה לבעל הבית האמיתי.
המיליציות הנתמכות בידי איראן רק התחזקו מאז הניצחון על דאעש. מנהיגיהן טוענים בבוטות שיש להן זכות להחזיק בנשק כל עוד כוחות אמריקאיים שוהים במדינה, והן מפעילות לחץ כבד, פיזי ופוליטי, על גורמי ממשל לגרש את החיילים האמריקאים. הן מחזיקות במשרדי ממשלה קריטיים, שולטות על תקציבי פיתוח ענקיים, ולמעשה מתפקדות כ"מדינה בתוך מדינה" שמקבילה למודל חיזבאללה בלבנון. עבור טהרן, עיראק היא לא רק שכנה; היא בסיס קדמי, שלוחה אסטרטגית שמאפשרת לה לשנע טילים, כטב"מים ולוחמים ב"מסדרון היבשתי" המפורסם שלה, המקשר בין איראן לים התיכון.
הלוליאן מבגדאד – סודאני ודילמת טראמפ
בתוך שדה המוקשים הזה ניצב ראש הממשלה המכהן, מוחמד שיאע אל-סודאני. הוא מציג את עצמו כמנהיג פרגמטי, כזה שמסוגל לאזן בין האינטרסים המנוגדים של וושינגטון לאלה של טהרן. אך ככל שהמתח האזורי עולה, המשימה הופכת לבלתי אפשרית. סודאני מבין היטב שהרוח נושבת כעת מכיוונו של ממשל טראמפ, והוא החל למקד את מסריו לבית הלבן בשפה שהנשיא האמריקני הכי אוהב: שפת הכסף.
סודאני מנסה למכור את עיראק כ"שותפה אידיאלית שפתוחה לעסקים". הוא הוביל לאחרונה עסקאות ענק עם ענקיות נפט ואנרגיה אמריקאיות, מתוך הבנה שהכסף והטכנולוגיה המערביים הם חבל ההצלה היחיד שלו מול החנק הכלכלי והפוליטי של איראן. אלא שהתמרון הזה הוא הליכה על חבל דק מעל תהום. מצד אחד הוא קורץ לטראמפ ומבטיח יציבות, ומצד שני הוא חייב לרצות את המיליציות הקיצוניות שבנו את שלטונו. בעולם הערבי עוקבים בדריכות: האם סודאני יהיה האיש שיגמול את עיראק מההתמכרות לאיראן, או שהוא רק כלי משחק נוסף בלוח השחמט של האייתוללות?
מלכודת החיה הפצועה – החרדה בבירות ערב
לא רק בבגדאד חוששים מהעתיד. בבירות ערב המתונות – מריאד ועד אבו דאבי – קיימת חרדה קיומית מהעימות הבא בין המערב לאיראן. החשש הגדול הוא שמתקפה אמריקאית או ישראלית רחבה על איראן, כואבת ככל שתהיה, לא תוביל להתמוטטות המשטר המורכב בטהרן, אלא תהפוך אותו ל"חיה פצועה". איראן כזו, שמרגישה שאין לה מה להפסיד, עלולה לירות לכל הכיוונים ולהפעיל את כל שלוחותיה במזרח התיכון בעוצמה חסרת תקדים.
הזיכרון של מדינות המפרץ קצר וכואב. האיראנים כבר הוכיחו בעבר שהם מסוגלים לתקוף שדות נפט אסטרטגיים בסעודיה ומטרות אזרחיות באיחוד האמירויות באמצעות הפרוקסי שלהם. בעיראק, החשש הזה הוא לא תיאורטי – הוא יומיומי. הרשויות בבגדאד לא מהמרות על הישג אמריקאי שיביא שקט לאזור; הן חוששות שהן יהיו החצר האחורית שבה איראן תפרוק את זעמה ותבצע את פעולות התגמול שלה נגד המערב. עבורן, עיראק היא המטרה הקרובה והזמינה ביותר לכל נקמה איראנית.
שובו של הנבל – נורי אל-מאלכי והצל של טהרן
לפני כחודש, בגדאד עברה זעזוע פוליטי שהזכיר נשכחות. נורי אל-מאלכי, הפוליטיקאי הוותיק בן ה-75 ומי שנחשב במשך שנים לעושה דברה הנאמן ביותר של איראן, ניסה לחזור לקדמת הבמה ולרשת שוב את כס ראש הממשלה. מדובר במהלך שנתקל ב"קו אדום" בוהק ונחרץ מצד וושינגטון. טראמפ עצמו לא חסך במילים ותיאר את כהונתו הקודמת של מאלכי כתקופה של "מדיניות מטורפת" שהובילה לעוני, שחיתות וכאוס מוחלט.
אמנם עיראקים רבים חשים תיעוב כלפי מאלכי ורואים בו את האיש שהביא את דאעש בגלל מדיניותו המפלה, אך הוא נותר דמות מפתח רבת עוצמה בפוליטיקה השיעית. הוא זוכה לתמיכה בלתי מסויגת מקבוצות המקורבות לאיראן ומשמש כיריב המר והמסוכן ביותר לסודאני. המאבק ביניהם הוא לא רק על כוח; הוא המאבק על נשמתה של עיראק. האם היא תמשיך לנסות ולהתקרב למערב, או שתחזור לידיו של האיש שרוצה להפוך אותה למחוז איראני לכל דבר?
הכטב"מים בדרך לישראל
כאן הופכת עיראק לבעיה ישראלית בוערת, כזו שדורשת מענה מבצעי מיידי. במהלך מלחמת "7 החזיתות", ארגון הגג המכונה "קואליציית ההתנגדות האסלאמית בעיראק" קיבל אחריות ליותר ממאה שיגורי טילים וכטב"מים לעבר שטחה הריבוני של ישראל. הקואליציה הזו היא לא פחות מאשר זרוע צבאית איראנית על אדמה עיראקית, המצוידת בנשק מתוחכם וטכנולוגיית כטב"מים מתקדמת.
הפעילות הזו נעשית בתיאום אסטרטגי מלא עם חיזבאללה בלבנון והחות'ים בתימן, כחלק מחדר מבצעים משותף בטהרן. ישראל וארה"ב כבר הבהירו לממשלת עיראק: הסבלנות פוקעת. אם בגדאד לא תדע לרסן את הלוחמים הפועלים משטחה, אצבע המאשימה תהפוך בקרוב מאוד לאש חיה. ישראל לא תוכל להמשיך ולהבליג על כטב"מים שחודרים לאילת ולגולן מתוך המדבר העיראקי. המדינה שהצליחה עד כה לחמוק מלהיות שדה קרב פעיל במלחמה הנוכחית, נמצאת כעת במרחק החלטה אחת מהפיכתה ליעד מרכזי של חיל האוויר הישראלי.
המפתח העדתי – הדמוקרטיה המדממת והחלוקה הקשיחה
עיראק מנהלת מערכת בחירות ודמוקרטיה מאז 2005, אך זו דמוקרטיה שבירה ומסורבלת המבוססת על חלוקת שלל עדתית קשוחה. כדי למנוע מלחמת אזרחים, נקבע "המפתח העדתי": ראש ממשלה שיעי, יו"ר פרלמנט סוני ונשיא כורדי. למרות שהמתח הבין-עדתי שכך במידה רבה בקרב הדור הצעיר, השיטה עדיין מוטמעת במעמקי המערכת הפוליטית ומנציחה את השחיתות והקיטוב.
הפלישה האמריקאית ב-2003 סיימה את שלטונו של סדאם חוסיין והובילה לדומיננטיות שיעית, מה שיצר בתחילה מירמור עמוק בקרב המיעוט הסוני. היום, המערכת הזו נתפסת על ידי הציבור הרחב כנטל שמונע קידום של אנשים מוכשרים לטובת מקורבים לעדה. הדור העיראקי החדש דורש מדינה שמתפקדת לפי כישורים ולא לפי מפתחות דתיים או עדתיים. הם רוצים עתיד שבו הזהות הלאומית העיראקית חזקה יותר מהזהות הדתית – אך אל מול השאיפה הזו ניצבות המיליציות שמפיקות רווח מהקיטוב הקיים.
מבבל ועד היום – הגילוי המפתיע של השורשים היהודיים
ובתוך כל האש, הדם והפוליטיקה המושחתת, מתרחש תהליך חברתי שקט ומפתיע שמעניק זווית אופטימית ויוצאת דופן. בעשור האחרון, דמותם של היהודים בעיראק עברה טרנספורמציה תודעתית. ישראל נעשתה נושא רגיש פחות מבעבר, ומעגלים הולכים ומתרחבים של צעירים וחוקרים עיראקים מתוודעים מחדש לתרומה האדירה של הקהילה היהודית לתקומת המדינה העיראקית – מניהול משרדי הממשלה הראשונים ועד למורשת העשירה של התלמוד הבבלי, האמוראים והגאונים.
הקהילה היהודית העיראקית, שהתקיימה בארץ הנהרות למעלה מאלפיים שנה מאז גלות בבל, הייתה הקהילה היחידה שנרדפה וסולקה כאיש אחד. עבור עיראקים רבים כיום, המחקר על תולדות הקהילה הוא לא רק נוסטלגיה, אלא ניסיון להבין היכן המדינה שלהם טעתה. הם רואים בגירוש היהודים ובחורבן המרקם החברתי העתיק מעין "פרומו" למה שקרה לעיראק בעשורים האחרונים תחת משטרי הדיקטטורה והטרור האיסלאמי. הזיכרון היהודי הופך לאמצעי לביקורת על המשטר הנוכחי ולכמיהה לעיראק אחרת – פתוחה, משגשגת וסובלנית.
עין פקוחה על בגדאד
בסיומו של המסע המרתק בנבכי עיראק המודרנית, עולה תמונה מורכבת של מדינה מלאת ניגודים וסכנות. אמנם חלקים נרחבים מהעם העיראקי אינם רואים עוד במדינת ישראל אויב קיומי, בוודאי אותם צעירים שנולדו לתוך הכאוס של אחרי סדאם חוסיין או כאלו ששכחו את תעמולת משטר הבעת' הישנה. עבורם, האויב האמיתי הוא השחיתות, חוסר העתיד והמעורבות הזרה שחונקת את חייהם.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מהמציאות הקשה בשטח: השפעת ציר הרשע והטרור האיסלאמי ניכרת בכל מבואות השלטון ובמסדרונות הפוליטיקה הבגדדית המושחתת. המיליציות האיראניות הן אלו שמחזיקות את המפתח לביטחון המדינה, והן לא יהססו להקריב את עיראק על מזבח האינטרסים של טהרן. לכן, טוב תעשה ישראל אם תמשיך לפקוח עין בוחנת וערנית על כל הנעשה במדינה השכנה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
עיראק היא לא רק היסטוריה רחוקה של בבל; היא החזית המזרחית הצמודה לאיראן, והמיליציות הפועלות בה הן גם דוגמה למה שעלול להתרחש באיראן במידה והמשטר ייפול ולא תהיה לו אלטרנטיבה ראויה וחזקה.
0 תגובות