בלב המדבר הערבי, תחת מעטה כבד של חשאיות ודיפלומטיה בסיכון גבוה, נרקם אחד הקשרים המרתקים והמשפיעים ביותר בתולדות המזרח התיכון. בעוד האזור כולו בוער בעימותים גלויים, בחדרים הסגורים של מוסקט בירת עומאן, התרחשה מהפכה אסטרטגית ששינתה את סדרי העולם הערבי.
הסיפור המרכזי הוא בכך שהמדינה הפכה לגשר החשאי היחיד בין ירושלים לעולם המוסלמי הקיצוני - מציאות שבה כל לחיצת יד היא הימור פוליטי על כל הקופה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
עבור ישראל, עומאן היא לא רק יעד דיפלומטי, היא הוכחה שאפשר לקיים "דיפלומטיה של לחישות" המונעת פיצוצים אזוריים בכל רגע נתון.
מול כל זה עומד רצונה של איראן לרתום את המדינה המוסלמית העשירה לעגלה של ציר הרשע - וכדי לשחד את הבית הלבן ונשיא ארה"ב היא מובילה מהלך של יצירת דיוני משא ומתן ישירים דווקא בעומאן, מפני שזה משתלם לה.
והנה, הקשר החשאי בין ישראל לעומאן ששרד מלחמות ומהפכות, עומד כעת למבחן הגדול ביותר שלו מול דעת הקהל המקומית.
הבה נצלול לנבכי הקשר הסודי והמרתק
החזית החדשה: מירוץ החלל וחלום הנורמליזציה שקפא
בעוד עיני העולם נשואות למלחמות הקרקעיות המדממות, השבוע נרשמה פריצת דרך מפתיעה דווקא בגובה אלפי קילומטרים מעל פני האדמה. בטקס חגיגי ומנקר עיניים שהתקיים במוסקט, בירת הסולטנות, בהשתתפות נציגים בכירים של סוכנות החלל האמריקנית נאס"א, הפכה עומאן למדינה ה-61 שחותמת על "אמנת ארטמיס".
מדובר בקואליציה בינלאומית יוקרתית שמתחייבת לחקור את החלל באופן אחראי ושלום למען האנושות כולה. המהלך הזה אינו רק הצהרה טכנולוגית; הוא מציב את עומאן בשורה אחת עם המדינות המפותחות בתבל ויוצר נקודת השקה דרמטית עם חברה בולטת אחרת באמנה: מדינת ישראל.
עבור הדיפלומטים המנוסים, החתימה הזו היא תזכורת לכך שמתחת לפני השטח, הגשרים הטכנולוגיים בין ירושלים למוסקט מעולם לא נשרפו לחלוטין.
רק חודשים ספורים לפני מלחמת 7 החזיתות, נדמה היה שהדרך לנורמליזציה מלאה נמצאת בהישג יד. המאמצים של ישראל וארה"ב להרחיב את "הסכמי אברהם" – אותה ברית היסטורית עליה חתמו ישראל, בחריין ואיחוד האמירויות לפני כחמש וחצי שנים – הגיעו עד לפתחו של הסולטן היית'ם.
פריצת הדרך המוחשית ביותר הייתה ההחלטה העומאנית לאפשר לטיסות ישראליות לעבור מעל שטחה בדרך למזרח אסיה. הצעד הזה, שקיצר את הדרך להודו ותאילנד בשעות ארוכות, יצר תחושה של עידן חדש באופק.
אלא שהמלחמה האחרונה בעזה טרפה את הקלפים והחזירה את היחסים עשורים לאחור.
האישור הופסק, השמיים נסגרו, והשיח על שלום רשמי הוקפא. כעת, השאלה היא האם מדובר בנסיגה זמנית או בסופו של חלום "השוויץ של המזרח התיכון", מדינה שהצליחה במשך שנים לרקוד על כל החתונות הדיפלומטיות.
הברית שנולדה בחשיכה: חמישים שנות אינטרסים משותפים
הקשר המסתורי בין ירושלים למוסקט אינו גחמה של השנים האחרונות; מדובר במערכת יחסים מורכבת שנמשכת כבר למעלה מחצי מאה.
הכל החל עם עלייתו לשלטון של הסולטן קאבוס המנוח, לפני כ-55 שנה. באותם ימים, ישראל חיפשה נואשות "בעלי ברית בפריפריה" כדי לשבור את טבעת החנק הערבית, ועומאן התגלתה כפרטנר שקט אך יציב שאינו פוחד לשחות נגד הזרם.
לעומאן חשיבות גיאוגרפית שקשה לתאר במילים: היא השומרת של מיצרי הורמוז מהצד הערבי. זהו עורק הנפט המרכזי של העולם, ומי ששולט בו מחזיק את הכלכלה העולמית בגרון. מדינת ישראל זיהתה את הפוטנציאל העצום בשותפות עם מדינה שיושבת על מפתן הדלת של איראן.
עבור עומאן, ישראל הייתה "תעודת ביטוח" וגשר ישיר לוושינגטון. הקשר השקט הזה הניח את התשתית לעמדה המתונה שהציגה עומאן לאורך השנים בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בעוד ששכנותיה קראו להשמדת ישראל, עומאן דיברה על פשרה והבנה, תוך שהיא מנצלת את הקשר עם ירושלים כדי לבסס את מעמדה כמעצמה דיפלומטית אל מול השכנות השאפתניות והעשירות, סעודיה וקטאר.
הקשר הזה התפתח בשיטתיות, מהצללים של שנות ה-70 ועד לפריצה הגלויה של שנות ה-90.
מעצמת נפט וריאל של ברזל: הכלכלה שמאחורי הקלעים
כדי להבין את הכוח של עומאן, צריך להביט במספרים ובתחושה ברחוב. מדובר במדינת רווחה עשירה מופלגת, שבה הנפט הוא המלך והתושבים נהנים מרמת חיים שמעוררת קנאה גם בבירות אירופה.
אחד הנתונים המדהימים ביותר עבור הישראלי הממוצע הוא חוזקו הבלתי נתפס של המטבע המקומי: הריאל העומאני. בעוד השקל שלנו חווה טלטלות מול הדולר והאירו, הריאל העומאני ניצב איתן כאחד המטבעות החזקים בעולם – ריאל אחד בודד שווה ערך לכ-8 שקלים, ולעיתים אף חוצה את רף ה-9 שקלים. כוח הקנייה כאן הוא פנומנלי, והכלכלה מבוססת על יציבות של עשרות שנים.
העושר הזה מתורגם לחיי יום-יום ללא מסים. האזרח העומאני הממוצע אינו מכיר את המושג "מס הכנסה" או "מע"מ" כפי שאנו מכירים אותו בישראל. המדינה מספקת שירותי בריאות וחינוך בחינם וברמה הגבוהה ביותר, והקניונים במוסקט עמוסים בחנויות מותגי יוקרה שבהן הקונים משלמים במטבע שערכו חזק פי כמה מהדולר.
המלונות המפוארים, הבנויים בסגנון ערבי קלאסי, מארחים אנשי עסקים מכל העולם, כולל כאלו שמגיעים מישראל בדרכונים זרים, כדי ליהנות מהיציבות הכלכלית הנדירה.
חנויות מותגי היוקרה נהנות מקונים רבים, והמסעדות במוסקט מציעות רמת אירוח בינלאומית שמתבססת על הון נפט עצום המנוהל בתבונה רבה.
המחירים במדינה גבוהים בהתאם לרמת החיים, אך התושבים נהנים מביטחון כלכלי מוחלט.
דיפלומטיה של מים: המעבדה שהפכה לצינור הקשר עם המפרץ
בזמן שהעולם הערבי תקף את עומאן על קשריה עם ישראל, במוסקט בנו "מבצר טכנולוגי" ששימש ככיסוי מושלם לקשרים מדיניים. לפני כ-30 שנה הוקם המיזם החשוב ביותר בתולדות היחסים: מרכז המחקר המזרח-תיכוני להתפלה (MEDRC). עבור עומאן, מדינה צחיחה שבה המדבר נושק לים וכל טיפת מים היא נכס אסטרטגית, הטכנולוגיה הישראלית הייתה קריטית להישרדות.
הסולטנות הייתה זקוקה למי התפלה כדי להבטיח את עתידה, וישראל הייתה המעצמה היחידה שיכלה לספק את הידע הזה בזמן אמת.
תחת הכסות של מיזם טכנולוגי ותמים לכאורה, נפגשו נציגים ישראלים עם בכירים ממדינות המפרץ שאינן מקיימות יחסים רשמיים עם ירושלים. המרכז הזה הפך ל"תיבת דואר" דיפלומטית חסרת תקדים.
הוא אפשר לעומאן ולמדינות שכנות לקיים קשרים חשאיים מדיניים להם הייתה פחות לגיטימציה בתקשורת וברחוב הערבי.
עומאן ניצלה היטב את קיומו של המרכז לא רק כדי להכשיר מומחים מקומיים בהתפלה, אלא כדי למצב את עצמה כגשר הטכנולוגי בין המערב למפרץ, תוך ניצול המומחיות הישראלית בהפיכת מי ים למים חיים בלב המדבר הלוהט. הנציגים הישראלים יכלו לנוע שם בחופשיות יחסית, כשהם מקדמים אינטרסים ביטחוניים בחסות "מדעית".
מארמון הקיץ ועד לסגירת הנציגות: הרכבת ההרים הדיפלומטית
שנות ה-90 סימנו את היציאה מהארון הדיפלומטי והפיכת הקשר החשאי למציאות חיה. בינואר 1996 חתמו ישראל ועומאן על הסכם היסטורי להקמת "משרדי ייצוג מסחריים". באפריל של אותה שנה, נחת ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, לביקור ממלכתי נדיר שהתקיים בארמון הקיץ של הסולטן בסלאלה.
למרות שפגישות בין שרי חוץ, כמו דוד לוי ועמיתו העומאני עלאוי בשולי עצרת האו"ם, הפכו לשגרה כמעט יומיומית, המציאות בשטח הכתיבה קצב אחר.
בשנת 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, עומאן נאלצה לסגור את הנציגות הישראלית בשל לחץ דעת הקהל הערבית וההתקוממות הפלסטינית.
למרות זאת, הקשרים לא נותקו לחלוטין. ב-2008 נפגשה שרת החוץ ציפי לבני עם השר עלאוי בקטאר, וב-2018 הגיע בנימין נתניהו לביקור שהדהים את העולם.
הנכונות של עומאן להבליט את הביקור ולפרסם תמונות רשמיות העידה על תעוזה מדינית וביטחון עצמי יוצאי דופן, במיוחד על רקע היחסים הטעונים מול הרשות הפלסטינית. עומאן הבהירה בכך שהיא אינה נכנעת לתכתיבים, אלא פועלת לפי מצפן האינטרסים שלה.
פסיפס של מסורת: האיבאדים והלבוש שמעיד על עוצמה
החברה העומאנית היא פסיפס אנושי מרתק ששונה מהותית משכנותיה. בניגוד לחלוקה הדיכוטומית המוכרת בין סונים לשיעים, רוב העומאנים משתייכים לפלג האיבאדי. זהו זרם מוסלמי ייחודי המדגיש מתינות, סובלנות וקבלת האחר, מה שמהווה את הבסיס ליכולתה של הסולטנות לתפקד כ"מתווך הלאומי" של האזור כולו. הלבוש המקומי הוא הצהרה של גאווה לאומית ועושר: הגברים לבושים ב'דישדאשה' – גלביה לבנה צחורה ומגוהצת למשעי, ועל ראשם ה'כומה' או ה'מוסאר' (כיסוי ראש צבעוני ומעוטר בעבודת יד מוקפדת). הלבוש המסורתי הזה הוא חובה עבור משרתי הציבור, וניתן לראות בו סמל לסדר, משמעת ומעמד חברתי גבוה.
גם בקרב הנשים, עומאן מציגה פנים אחרות ופתוחות יותר. בניגוד למדינות מוסלמיות שמרניות שבהן הכל עטוף בשחור, הנשים העומאניות לובשות עבאיה וחיג'אב בשלל צבעים מרהיבים – כחול מלכותי, סגול עמוק וזהב. הן אינן מחויבות לניקאב (הרעלה המכסה את הפנים), והלבוש המסורתי נתפס כזכות וככבוד. המראה הזה, של נשים משכילות בלבוש צבעוני וגברים בלבן בוהק על רקע ארמונות השיש והמלונות היקרים, ממחיש את השילוב המנצח בין עושר מודרני למסורת עתיקה שאינה קופאת על שמריה. במוסקט, המסורת היא אינה מגבלה, אלא קישוט של מדינה משגשגת.
הכתובת על הקיר: האם האינטרס ינצח את האידיאולוגיה?
בסופו של יום, מנקודת המבט של העם, היחסים בין השלטון העומאני למדינה היהודית יכולים להיחשב בעייתיים מאוד. עלינו לזכור כי במדינות רבות במזרח התיכון, פעולות הממשלה אינן מייצגות תמיד את דעת הקהל, בוודאי לא כשמדובר בנושאים נפיצים כמו היחס לישראל. ההזדהות עם המאבק הפלסטיני נמשכת בקרב חלק משמעותי מאוד מאזרחי עומאן, והמלחמה האחרונה בעזה רק העמיקה את השבר הזה. מומחים מסבירים כי קיים פער ניכר בין עמדת השלטון לבין הרחוב המבעבע, וכל התקרבות לישראל חייבת להיעשות בזהירות מופלגת כדי לא לזעזע את יציבות הסולטנות.
האם השקט של מוסקט הוא רק השקט שלפני הסערה, או שמא מדובר ביציבות האמיתית היחידה באזור?
בין חתימה על אמנות חלל לבין סגירת השמיים, עומאן ממשיכה ללכת על חבל דק. ייתכן שבקרוב נגלה שהדרך הקצרה ביותר בין ירושלים לעולם הערבי עוברת דרך הסולטן השקט, שמחכה לרגע הנכון להפוך את הקשר החשאי לבת ברית גלויה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
האינטרסים הקיומיים של המאה ה-21 – מים, סייבר, חלל וביטחון – מנסים בכל כוחם לנצח את האידיאולוגיה הישנה, אך התוצאה הסופית של המאבק הזה רחוקה מלהיות ברורה, ומושפעת בכל רגע מהנעשה בשדות הקרב של המזרח התיכון.
0 תגובות