
פסיקה דרמטית של בית המשפט המחוזי מטלטלת את גבולות חוק הפרטיות בעידן הדיגיטלי, ומספקת הכרעה תקדימית לגבי פרסום מסמכים שהוגשו לבית המשפט.
ההליך המשפטי עסק בתביעה שהוגשה נגד אזרח שצילם והפיץ ברשת החברתית את העמוד הראשון של כתב תביעה שהוגש נגדו, עמוד אשר כלל את פרטיו האישיים המלאים של התובע – לרבות מספר תעודת זהות, מספר טלפון, כתובת מגורים וכתובת דואר אלקטרוני.
מחקירת נתניהו להדלפה ברשת
הפרשה החלה כאשר התובע הגיש תביעת דיבה נגד אחד עשר אזרחים, בטענה שפרסמו עליו לשון הרע בשל חלקו בחקירות שהובילו להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. במסגרת התביעה המקורית, הוא עצמו בחר לכלול את פרטיו האישיים המלאים במסמך שהוגש לבית המשפט.
אחד הנתבעים, קיבל לידיו את כתב התביעה, פרסם פוסט ברשת החברתית שבו הודיע כי קיבל את המסמך וצירף צילום ברור של העמוד הראשון, על כל פרטיו האישיים של התובע.
בעקבות פרסום זה, הגיש התובע תביעה נוספת וטען: עצם חשיפת פרטיו האישיים ברשת הפייסבוק מהווה פגיעה חמורה בפרטיותו.

השתלשלות האירועים
לפני כחודשיים, קיבל בית משפט לתביעות קטנות את עמדת התובע, וקבע כי חשיפת הפרטים פגעה בפרטיותו, וחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 10,000 שקלים.
על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, ושם נרשם המהפך הדרמטי - השופט דרור ארד אילון קבע עמדה נחרצת ושונה לחלוטין:
הפומביות גוברת על הפרטיות: עצם הצגת פרטיו האישיים של התובע בכתב התביעה שהגיש מיוזמתו, שוללת את טענת הפגיעה בפרטיות. נקבע כי פרסום מסמך שהוגש בהליך משפטי פומבי הוא "פרסום מותר לפי הדין".
דיווח נכון ומלא: מכיוון שהתובע לא ביקש צו איסור פרסום על ההליך, וממילא בחר לכלול את פרטיו האישיים בכתב התביעה, פרסום צילום העמוד הראשון מהווה "דין וחשבון נכון ומלא על הליך משפטי" – בהתאם לחוק איסור לשון הרע – ואינו מהווה עריכה או שינוי של המסמך המקורי.
אין כוונת זדון: עוד נקבע כי לא הוכח שהפרסום נועד להזיק מעבר להצגת המסמך עצמו, וכי הנתבע "לא הוסיף דבר, לא מחק דבר, ולא קרא לציבור לעשות שימוש כלשהו בפרטים".
התוצאה: ביטול הפיצוי וחיוב בהוצאות
בהתאם למסקנותיו העקרוניות, השופט ביטל את פסק הדין של בית משפט לתביעות קטנות ודחה את תביעת התובע במלואה. בית המשפט קבע כי התובע אינו זכאי לפיצוי נוסף, ויתרה מכך – הוא חויב לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 2,000 שקלים בגין ניהול הליך הערעור.
פסיקה זו מהווה אבן דרך המגדירה כי מסמכים המוגשים לבית המשפט, בהיעדר צו איסור פרסום מפורש, הם חומר פומבי שהשימוש בו ברשתות החברתיות אינו מהווה בהכרח עבירה על חוק הגנת הפרטיות.








0 תגובות