

בימים האחרונים נחשפנו כאן בכיכר השבת למה שמנסים למכור לנו כ"מתווה ההצלה" של עולם התורה. אנחנו רואים את הכותרות המפרגנות בתקשורת הכללית, ושומעים איך אפילו שונאי חרדים פתאום מהנהנים בהסכמה. יש שיאמרו שאולי זה סימן טוב, שאולי סוף סוף מצאנו את הנוסחה שתרגיע את הרוחות ותוריד את הלהבות. אבל אנחנו, שגדלנו על ברכי החשדנות הקדושה, יודעים שכשהפריץ מחייך, היהודי צריך לרעוד.
• המתווה הדרמטי של הגר"ד לייבל והאדמו"ר מקרלין לפתרון משבר הגיוס
המתווה החדש, שמגיע מבית היוצר של הרב דוד לייבל , יהודי שאמנם פועל רבות, אך בדרכים שאינן מקובלות במחוזותינו , מציע לנו לכאורה עסקה הוגנת: הצבא יוותר על מכסות דרקוניות, ובתמורה אנחנו ניתן לו "פיקוח הרמטי" ונוציא מתוכנו את מי שלא לומד. יש שיטענו: "מה הבעיה? הרי התורה מגנה רק על מי שלומד, ומי שלא לומד ממילא אין לו הגנה". טיעון זה נשמע חזק והגיוני מאוד באוזניים שטחיות. לכאורה, למה שבחור שיושב על הברזלים יקבל פטור? אבל אנחנו צריכים לצעוק "גוועלד" גם בלי היגיון ברור. כי הרגש התורני שלנו אומר שאסור לתת להם דריסת רגל.
הם מדברים על "פיקוח". הם רוצים להיכנס לישיבות ולבדוק מי נמצא ומי לא. אז נכון, אולי יש בחורים שלא נמצאים כל היום בבית המדרש. אולי יש כאלו שקמים מאוחר, או שקשה להם והם מסתובבים קצת בחוץ. אז מה? האם בגלל שקשה להם נזרוק אותם לצבא? האם בגלל שבחור לא מצליח לשבת 10 שעות רצוף הוא צריך ללבוש מדים? נכון, המתווה מבטיח מסלולים חרדיים שמורים, ויש שיגידו שזה פתרון מצוין למי שלא מוצא את עצמו בגמרא. יגידו לנו: "עדיף שיהיה חייל חרדי שמור מאשר בטלן ברחוב". אבל אנחנו חוששים. אנחנו מפחדים מהשינוי. אנחנו לא רוצים שהצבא יקבע לנו מיהו בחור ישיבה ומיהו לא. זה מדרון חלקלק.
הבעיה הכי גדולה היא שמי שמוביל את זה מגיע עם תפיסות מודרניות של "שילוב". אולי הכוונות טובות, ואולי המתווה הזה באמת מונע סנקציות כלכליות קשות על הישיבות, אבל המחיר הוא כבד מנשוא: הודאה בכך שיש אצלנו "לא לומדים". עד היום הצלחנו לטעון שכולם צדיקים וכולם לומדים. ברגע שנחתום על מתווה שמפריד בין דם לדם, אנחנו בעצם מודים בכישלון החינוכי שלנו.
יש פה סכנה של "הפרד ומשול". היום הם יקחו את החלשים – אותם בחורים שאנחנו אולי לא מצליחים להחזיק בישיבה אבל עדיין רוצים שיישארו "משלנו" – ומחר הם יבואו לחפש את הבינוניים. אי אפשר לסמוך על שום הבטחה שלהם. גם אם יבטיחו "פיקוח הרמטי" רק על מי שעובד, מי ערב לנו שלא יבדקו בציציות של כל אחד?
אסור לנו למצמץ. נכון, המצב בחוץ קשה, והשנאה גוברת, והגזירות הכלכליות חונקות. אבל התשובה שלנו חייבת להיות התבצרות. לא פשרות, לא מתווים מתוחכמים, ולא ניסיונות למצוא חן. עדיף שנחיה עם סנקציות ותחת סכנת מעצרים, ובלבד שלא נצטרך למסור דין וחשבון לאף פקיד עם שעון עצר, שיבדוק כמה דקות הבן שלנו היה בהפסקת צהריים. כל מתווה שמנסה להיות "הגיוני" הוא בהכרח מתווה שמסכן את הסטטוס-קוו העדין שבנינו כאן בעמל רב.








0 תגובות