
בראשית הדברים, סבורני כי הצעתם של האדמו"ר מקרלין והרב דוד לייבל היא הצעה טובה - עם הסתייגות.
הרעיון פותר לא רק את הפלונטר ה"טכני" של הציבור החרדי כלפי מדינת ישראל והצבא, בשעה שכל צורבא מרבנן נחשב אוטומטית לפושע פלילי, אלא גם בעיית עומק הקיימת למרבה הצער בחברה שלנו.
• המתווה הדרמטי של הגר"ד לייבל והאדמו"ר מקרלין לפתרון משבר הגיוס
הרעיון פותר גם את הפלונטר הערכי של הציבור החרדי, אשר חלק הלומדים שבו מגן בוודאי על העם בתורתו, אך אחרים שלא זכו אינם מקיימים את חובתם המוסרית במובן הזה.
אין חולק - כולל בפלג הירושלמי, כי ישנם לא מעטים בתוכנו שאינם ראויים לתואר "בני ישיבות", אינם מעמידים את העולם בתורתם - פשוט כי הם אינם לומדים, או כמעט.
אגב, אותם צעירים אינם פחות ראויים מאחרים! הם חלק מאיתנו, מציבור יראי השם, אלא שלימוד התורה במתכונת של יום שלם אינה מתאימה להם, לרוב בגלל תכונות אופי מולדות גרידא.
חז"ל הזהירו בחוכמתם כי הבטלה מביאה לידי שעמום ושעמום מביא לידי חטא. למרבה הצער, לא מעט מאלו שאינם לומדים, מגיעים גם לשעמום וגם לחטא.
ואנחנו, במקום למצוא פתרון לאותם "יושבי הברזלים", במקום למצוא להם מסגרת מותאמת על מנת שימשיכו ללכת בדרך השם אשר רק לא יזכו לעמוד בראש הפירמידה של מעמידי העולם, העדפנו אולי להשלות את עצמנו, להתעלם מהם ולכנותם שוליים, באופן שפוגע קודם כל בהם, וביכולת שלהם להיבנות כבני אדם בכלל וכיהודים חרדים בפרט, ולא פחות מכך בציבור החרדי כקולקטיב.
כאשר חילוני רואה קבוצת חרדים צעירים יושבים בפיצוצייה כשהם צופים במשחק של בית"ר, בזמן שבני אותו גיל מחרפים את נפשם בשוחות עזה, השאלה והדרישה שלהם היא לגיטימית: "למה הם לא מתגייסים?!!"
למרבה הצער, בגלל שבחרנו כציבור להתעלם מאותם שאינם מותאמים ללימוד יום שלם, השחרנו את פניו של עולם הישיבות כאשר רבים וטובים מתים באוהלה של תורה כפשוטו ממש.
מה שעוד קרה, הוא שלא טרחנו ליצור מסגרות צבא מותאמות רוחנית עבור אותם צעירים, שאינם מוצאים את מקומם בעולם הישיבות, פשוט כי השלינו את עצמנו שהכול טוב.
התוצאה: הצבא לא מספיק טוב מבחינה רוחנית, הישיבה דוחפת את אותם צעירים לקצה המסוכן.
אם נשכיל להבין שיש שאינם מתאימים למסגרת קלאסית של ישיבה, תוך מתן לגיטימציה לתופעה הטבעית במקום להפכם למצורעים, רק אז יתחיל הריפוי, אז ייבנו מסגרות תחת פיקוח רוחני הדוק וראוי, לשם יוכלו ללכת אלו שמעוניינים להישאר בני תורה של ממש - אך פחות מותאמים לעולמו של בן ישיבה.
אם ישנו לדעתי חיסרון אחד בהצעתם של הרבנים החשובים, הוא נושא הפיקוח. הפיקוח חייב להתבצע על ידי גורמים יראי השם - שיהיה זה מתוך הצבא (הרבנות הצבאית אולי?) או מתוך עולם התורה עצמו.
לא ייתכן שאדם שאינו שומר תורה ומצוות, מחלל שבת בפרהסיא יחליט ברוב חוצפתו על בחור ישיבה שעבר "משבר" חולף שהוא אינו ראוי לחסות בצל כנפי השכינה, בין קירות בית המדרש.








0 תגובות