בקיץ הלוהט של שנת 1888, במרחק של כ-160 קילומטרים דרומית לקהיר, התרחש אירוע ששינה את הבנת החוקרים לגבי אמונתם של המצרים הקדומים ובו בזמן חשף את הצדדים הציניים, המורכבים והתעשייתיים ביותר של הארכיאולוגיה הוויקטוריאנית של אותם הימים.
מצרים העתיקה מוכרת לנו בעיקר מן הסיפור המתואר בפרשות השבוע שקראנו בשבועות האחרונים - סיפור השעבוד וגלות מצרים, החל מירידת יוסף והאחים למצרים ועד יציאת בני ישראל משם. אולם מעבר לסיפור המקראי, מצרים של אותה תקופה הייתה גם מעצמה עולמית מתקדמת ובעלת עוצמה מדינית, כלכלית ותרבותית גדולה. לצד הקדמה וההישגים המרשימים, היא הייתה גם מרכז של עבודת אלילים, לעיתים בצורות קדומות ופרימיטיביות במיוחד.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
למצריים היו אלילים רבים בדמות בעלי חיים. הם עבדו לכבשים, כפי שכבר מפורש בתורה כשפרעה אמר למשה שבני ישראל יוכלו לזבוח בגבולות מצרים וענהו משה "לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, נִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ: הֵן נִזְבַּח אֶת-תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, לְעֵינֵיהֶם--וְלֹא יִסְקְלֻנוּ" ורש"י מסביר ש"תועבת מצרים" - יראת מצרים, וזה לפי שהיו עובדים לצאן. בנוסף עבדו לדמויות של פרה, קוברה, תנין, לביאה ועוד דברים שונים ומשונים. אך אחת מהדמויות האליליות שזכו במצרים לייצוג גם בציורים וגם בפסלים היה לא אחר מאשר חתול, ועל כך ישנו סיפור מרתק.
טראמפ וחמינאי בשולחן אחד? צד אחד כבר נתן את הסכמתו
'אוצר של חתולים מתים'
הסיפור אותו נספר מתחיל באיכר מצרי, פלאח אלמוני מהכפרים הסמוכים לבני חסן, אשר יצא למדבר בחיפוש אחר אדמה פורייה או אולי בעקבות שמועה על אוצר עתיק. המעדר שלו, במקום לפגוע בסלע גיר קשה או בחולות נודדים, נבלע לפתע בתוך האדמה. הפלאח, שרגליו כשלו תחתיו, צנח אל תוך בור שנפער תחת רגליו, וכשהתאושש מהנפילה והביט סביבו בחשיכה המאובקת, הוא לא ראה זהב נוצץ, וגם לא את קברי האצילים המפוארים המוכרים של הממלכה התיכונה החצובים בצוקים שמעליו. הוא מצא את עצמו מוקף בעיניים. אלפי, רבבות, אולי מיליוני עיניים ריקות, חנוטות, של חתולים. מהם אותם חתולים? איך הם הגיעו לשם ולמה? בשביל לענות על השאלות האלו עלינו לחזור אחורה ולנסות להבין את האמונות של המצריים הקדומים.
פרק ראשון: ההיסטוריה של עבודת האלילים - ספז ארטמידוס
הנוף המקודש של הגדה המזרחית
ראשית נתחיל באזור שבו התגלה הממצא המדובר. איזור זה ידוע כיום בשם "איסטבל אנטר" (Istabl Antar) או בשמו היווני "ספז ארטמידוס" (Speos Artemidos – "מערת ארטמיס"). המקום שוכן בפתח ואדי רחב, מעט דרומית לקברים המפורסמים של בני חסן, בגדה המזרחית של הנילוס.
בעוד התיירים הוויקטוריאניים נהרו לראות את ציורי הקיר המרהיבים של האצילים מהממלכה התיכונה בבני חסן, המתארים סצנות של היאבקות וחיי יום-יום, מעטים מהם בחרו לרדת דרומה אל המקדש החצוב בסלע שהקדישה המלכה המצרית חתשפסות (וערך מאוחר יותר המלך סתי הראשון) לדמות לביאה שהיתה לאחת מהאלילות המצריות באותם הזמנים.
הבחירה במיקום זה למקדש המצרי לא הייתה מקרית כלל ועיקר. האזור היווה אזור ספר קלאסי, גבול ברור בין האדמה המעובדת, הירוקה והבטוחה של עמק הנילוס לבין המדבר הפראי, הצחיח והמסוכן המשתרע מזרחה. זהו בדיוק אזור המחיה הטבעי של חתולי הבר, הקרקל, והאריות - הטורפים ששוטטו בוואדיות בחיפוש אחר טרף בשעות הדמדומים והלילה. המצרים הקדמונים העריכו את הכוח הטמון ביצורים אלו ואת הקשר שלהם לכוחות הטבע הבלתי נשלטים של המדבר עד כדי שהקדישו להם מבנים מיוחדים. המקדש עצמו עליו אנו מדברים נחצב אל תוך המצוק, כאילו מבקש לחבר את הארכיטקטורה האנושית עם הכוח הגאולוגי של ההר.
פאחת: "השורטת" בפתחי הוואדי
למצרים היו שני אלים בדמות חתול, הדעה הרווחת מקשרת כל מומיה של חתול לאלה מפורסמת בשם באסתת (Bastet) מהעיר בובסטיס שבדלתא. אך החתולים של בני חסן הוקדשו לאלה אחרת, פראית יותר, מקומית ומרוחקת יותר בשם פאחת (Pakhet). שמה נגזר מהשורש המצרי 'Pḫ.t' שמשמעותו "לשרוט", "לקרוע" או "לרטש", והיא כונתה בפי מאמיניה "השורטת" או "הקורעת".
בעוד באסתת עברה במהלך השנים תהליך של "ביות" והפכה אצל המצרים מדמות לביאה אימתנית לדמות של חתולת בית מגוננת, פאחת שמרה על אופייה המדברי והלוחמני לאורך התקופות. היא תוארה באמנות המצרית כלביאה או כאישה בעלת ראש לביאה (ולעיתים נדירות יותר כקרקל בעל ציציות אוזניים בולטות), והייתה קשורה באופן הדוק באמונה המצרית לסערות המדבר, לשיטפונות הפתאומיים השוטפים את הוואדיות, ולציד הלילי האכזרי.
עבור המצרים הקדמונים, פאחת הייתה הכוח המגן בפני הסכנות האורבות במדבר. היא הייתה "בעלת העיניים החדות והציפורניים השלופות", השומרת על פתחי הוואדיות מפני כוחות הכאוס. היא שילבה בדמותה את 'החום היוקד של השמש ואת המסתורין של הלילה'. עולי רגל שהגיעו למקדש בספז ארטמידוס, אולי בדרכם למסעות במדבר או כתודה על הישרדות, היו נוהגים לרכוש חתול חנוט (או לעיתים רק קופסה מעוצבת בצורת חתול) מהכוהנים המקומיים, והקדישו אותו לאלה כקורבן מתוך בקשה להגנה בעתיד או הודאה על העבר. הטמנת המומיה באדמה המקודשת של המקדש נחשבה כהעברת המסר ישירות לאוזני האלה. ואכן, המוני החתולים שנמצאו במקום אליו נפל אותו איכר לא היו חיות מחמד אהובות שנקברו עם בעליהן מתוך געגוע, אלא תפקדו כ"מנחות נדר" - קורבנות.
התיאולוגיה של המנחה החיה
חשוב להבין את ההבדל המהותי בין מומיות של בני אדם, החנוטים המפורסמים של מצרים, לבין מומיות של חיות במצרים העתיקה, הבדל שמסביר את הכמויות העצומות עליהן נספר, שנמצאו בבני חסן. בעוד חניטת אדם נועדה לשמר את הגוף הפיזי כ'בית לנשמה' (ה-Ka וה-Ba) לקראת חיי הנצח, חניטת החיות למטרות קרבנות שירתה מטרה שונה. המצרים האמינו כי אותם בעלי חיים הם קדושים ועל ידי הקרבתם משתחררים 'ניצוצות' רוחניים. לכן, הכמות הייתה חשובה, ככל שיותר חתולים הוקרבו, כך גדל הכבוד לאותה האלה. גישה זו יצרה דרישה עצומה לחתולים, דרישה שהובילה להתפתחותה של תעשייה שלמה וממוסדת של גידול לצורך קורבנות.
פרק שני: תעשיית המוות העתיקה - ממצאים מצמררים מהשטח
הממצאים הארכאולוגיים שהתגלו באותו בור עצום בשנת 1888, לצד בדיקות רדיולוגיות מודרניות של השרידים המעטים ששרדו, חושפים תמונה מצמררת של תעשייה דתית בקנה מידה המוני. בעוד שהעטיפות החיצוניות של מומיות החתולים הציגו חזות של כבוד והדר, המציאות שמתחת לתכריכים הייתה לעיתים קרובות אלימה וצינית, ומספרת סיפור שונה לחלוטין מזה שדמיינו החוקרים המוקדמים.
פס הייצור: גידול קורבנות לצרכי פולחן
צילומי רנטגן וסריקות CT שנערכו למומיות במוזיאונים בליברפול ובמקומות נוספים בעולם, מציגים נתונים דמוגרפיים חד-משמעיים השוללים את התיאוריה שמדובר בבתי קברות לחיות מחמד שזכו להזדקן בכבוד. רוב החתולים שנמצאו היו צעירים מאוד במותם, לרוב בני פחות משנה, ולעיתים קרובות גורים בני חודשיים עד ארבעה חודשים בלבד. ממצאים אלו מעידים על קיומם של בתי גידול תעשייתיים (Catteries) בסמוך למקדשים בספז ארטמידוס, שם גודלו החתולים בתנאי צפיפות וסבלו לעיתים מתזונה לקויה שהותירה סימנים בעצמותיהם. כשהגיעו לגודל הנדרש, או כשהביקוש מצד עולי הרגל גבר במהלך פסטיבלים עונתיים, הם הועברו לשחיטה פולחנית מתוזמנת ואכזרית.
שיטות ההרג והחניטה: יעילות אכזרית
הניתוח הפתולוגי של הגולגולות ועמוד השדרה חושף את שיטות ההרג האכזריות והיעילות ששימשו את כוהני המקדש. חתולים רבים מתו כתוצאה ממכה מכוונת וחזקה בגולגולת באמצעות אלה או חפץ קהה, בעוד שאחרים מציגים שברים בחוליות הצוואר המעידים על תמרון מיומן של סיבוב ושבירת המפרקת בידיים חשופות. במקרה של מומיה אחת ממוזיאון ליברפול (פריט AEABB638), התגלה כי זנב החתול נשבר בכוונה תחילה לאחר המוות כדי שניתן יהיה לקפל אותו בין הרגליים האחוריות ולהכניסו לצורת ה"קונוס" האופיינית לחניטה של התקופה המאוחרת. תהליך החניטה עצמו היה מזורז וחסכוני בהרבה מהחניטה האנושית; במקום הוצאת איברים מורכבת, הסתפקו הכוהנים בייבוש מסיבי באמצעות נטרון או בהזרקת שרפים לגוף ועטיפה מהירה בתכריכים.
הונאה מקודשת: "חתול בשק" במצרים העתיקה
הפער בין המעטפת המהודרת לתוכן הפנימי חושף צד אנושי וציני להפליא של תעשיית הדת המצרית - הרצון להפיק רווח מהיר מתמימותם של המאמינים. סריקות מודרניות גילו כי חלק לא מבוטל מהמומיות היו למעשה זיופים גמורים, ועולי הרגל שרכשו אותן כשהן כבר עטופות רכשו, פשוטו כמשמעו, "חתול בשק". חלק מהחבילות הכילו רק מספר עצמות בודדות של חתול, אחרות הכילו שרידים של חיות אחרות כמו ציפורים או מכרסמים, ולעיתים נמצאו בתוך התכריכים רק בוץ, מקלות וסמרטוטים שגולגלו לצורת חתול. תופעה זו מעידה כי בתקופות של מחסור או בשיא הביקוש, הכוהנים לא היססו למכור "פלצבו" דתי, כשהם מעטרים את העטיפות בציורי פנים מדויקים ובאוזניים מלאכותיות כדי לשוות לחבילה מראה ריאליסטי ומשכנע.
פרק שלישי: קיץ 1888 - הגילוי הגדול והכאוס במדבר
סיפור מציאת המומיות החתוליות
מה נמצא שם באותו הבור? הדיווחים התקופתיים, ובמיוחד אלו שהופיעו במגזין "English Illustrated Magazine" בשנת 1890 מפרי עטו של האגיפטולוג ואיש האשכולות סר ויליאם מרטין קונוויי (William Martin Conway), מתארים את הגילוי בשפה ציורית המשלבת התפעלות עם התנשאות קולוניאלית אופיינית לתקופה. קונוויי מתאר את הרגע הדרמטי: "המומיות של בני חסן שכבו ללא הפרעה במשך שלושת-אלפים או ארבעת-אלפים שנה, ממתינות לתחייה; כעת התחייה הגיעה אליהן, אך אחרת משציפו לה. המלאך המבשר שלה היה פלאח מצרי מהכפר השכן".
לפי התיאור המקובל וכפי שכבר הזכרנו בפתיחה, ביום קיץ לוהט אחד בשנת 1888, פלאח מקומי חפר בור אקראי במדבר, כשלפתע האדמה קרסה תחתיו. הוא נפל אל תוך חלל תת-קרקעי חשוך. כשהדליק אמצעי תאורה כלשהו או כשהעיניים שלו התרגלו לחשכה, הוא הבין שהוא לא לבד. קונווי כתב שהפלאח מצא עצמו מוקף ב-"חתולים! לא אחד או שניים פה ושם, אלא עשרות, מאות, מאות אלפים". קונוויי משתמש במטאפורה גיאולוגית חזקה ומתאר "שכבה של חתולים, סטרטום עבה יותר מרוב עורקי הפחם, עשרה עד עשרים חתולים בעומק", כולם דחוסים יחד "צפופים יותר מהרינג בחבית" (tight as herrings in a barrel).
הבהלה לזהב (או לעצמות)
השמועה על הגילוי התפשטה כאש בשדה קוצים בקרב הכפרים הסמוכים לאורך הנילוס. עבור המקומיים, שחיו בעוני תחת השלטון הבריטי והמקומי, הממצא לא היה מקודש ולא נעלים, הוא היה פשוט הזדמנות כלכלית נדירה. בית הקברות לחתולים הפך בן לילה למכרה פתוח לכל דורש. המונים נהרו לאתר, חופרים בידיים חשופות ובכלים פרימיטיביים, שולפים את החבילות העתיקות מהחול.
הילדים מהכפרים היו הראשונים לנצל את המצב בצורה ישירה. הם החלו להציע את המומיות השלמות והיפות ביותר לתיירים שעברו בספינות הנילוס בדרכם ללוקסור או לקהיר. תיירים ויקטוריאניים הופתעו למצוא רוכלים צעירים רצים אל גדת הנהר ומנופפים בחתולים חנוטים בני אלפיים שנה. תמורת כמה מטבעות זרים (פרוטות בודדות ממש), יכל תייר אירופאי לרכוש לעצמו מזכרת מפחידה: חתול חנוט שלם, לעיתים עם פנים מוזהבות או עיטורים מורכבים.
אך הכמות הייתה גדולה מכדי להימכר בשוק המזכרות הבודד. האתר הפך למוקד עלייה לרגל לסוחרים וקבלנים גדולים יותר. קונוויי מתאר בתיעוב מהול בסקרנות אנתרופולוגית כיצד "קבלן כלשהו הגיע והציע סכום מסוים ללירה (משקל) עבור העצמות שלהם, כדי להפוך אותם למשהו - סבון, או אבקת שיניים, אולי אפילו צבע". ההתייחסות ל"צבע" מרמזת אולי על הפיגמנט הידוע לשמצה "Mummy Brown", שיוצר מטחינת מומיות אדם ובעלי חיים והיה פופולרי באמנות האירופית עד למאה ה-19, אם כי בשלב זה השימוש בו כבר היה בירידה.
אפוקליפסה במדבר
התיאור של שדה הקטל הארכיאולוגי לאחר הגילוי הוא אפוקליפטי ומזעזע. אלפי מומיות נשלפו מהקברים, נערמו בערמות שחורות ענקיות תחת השמש הקופחת. הרוח המדברית נשאה את אבק החנוטים, חלקי תכריכים מתפוררים וריח חריף של מוות עתיק ושרפים למרחקים. הפועלים המקומיים, שעבדו בשיטתיות תעשייתית, קילפו את החתולים מהבדים (שיכלו לשמש אולי לייצור נייר או סמרטוטים, אם כי לרוב היו שבירים מדי, מתפוררים ומלאי אבק) והותירו את הגופות המיובשות והעצמות החשופות. השדה נראה, כדברי קונוויי, כמו שדה קרב או כמו ערימות חציר רקובות הפזורות בנוף, אלא שה"חציר" היה מורכב מגפיים, גולגולות וזנבות של חתולים.
פרק רביעי: 'הלוגיסטיקה של חילול הקודש' - המסע לליברפול
היזמות הבריטית נכנסת לתמונה
בנקודה זו הסיפור הופך מאירוע של ביזה מקומית לאופרציה מסחרית בינלאומית. חברה מסחרית מליברפול זיהתה את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בערימות העצמות. המקורות מזכירים את השמות שהיו מוכרים מאוד באותם הימים, Leventon & Co וכן Kleinwort & Co (או Kleinwort, Sons, and Co.) כגורמים המעורבים בייבוא, במימון או בקבלת המשלוח בליברפול. היזמים הבריטים, בגישה פרגמטית אופיינית למהפכה התעשייתית, לא ראו בחתולים ממצא היסטורי אלא מקור לזרחן, סידן וחנקן - המרכיבים החיוניים לדשן חקלאי. החקלאות האנגלית הייתה זקוקה נואשות לדשנים כדי להזין את האוכלוסייה הגדלה, ועצמות עתיקות נחשבו לדשן איכותי במיוחד.
המשלוח על ה-"Pharos"
התוכנית יצאה לפועל במהירות. כ-19.5 טונות (!) של חתולים חנוטים (משקל המקביל לכ-180,000 חתולים, אם נניח משקל ממוצע של כ-100-200 גרם לחתול יבש לאחר הסרת רוב התכריכים) נאספו, נדחסו לתוך שקים (כ-100 שקים גדולים לפי אחד הדיווחים) והועמסו על גבי גמלים או עגלות לכיוון הנילוס. משם הם הושטו בסירות לאלכסנדריה, ולבסוף הועמסו אל בטן ספינת הקיטור "Pharos" (פארוס) שהפליגה לכיוון נמל ליברפול באנגליה.
המסע הימי של החתולים, מארץ הפרעונים אל לב האימפריה הבריטית, הוא סמל טרגי של עבר מפואר שנשכח. האלים המגנים של מצרים העתיקה הפכו למטען בתפזורת, רשומים ברשימת המטען של הספינה לצד כותנה, חיטה וסחורות אחרות. הגעתם לליברפול בפברואר 1890 סימנה את תחילתו של השלב האחרון והמשפיל ביותר במסעם.
פרק חמישי: המכירה הפומבית הגדולה של 1890
הזירה: בית המכירות Gordon & Co
האירוע המרכזי, שנחרט בזיכרון הציבורי בזכות הסיקור העיתונאי, התרחש ב-10 בפברואר 1890 (יש מקורות המציינים תאריכים סמוכים בפברואר למכירות נוספות). המכירה התקיימה בבית המכירות של Messrs James Gordon & Co בליברפול. זה היה אירוע שמשך אליו קהל מגוון: סוחרי דשנים רציניים, בעלי קרקעות, נציגי מוזיאונים מקומיים, וסתם סקרנים שבאו לחזות בפלא המוזר שהגיע מהמזרח.
האווירה באולם המכירות מתוארת בדיווחים כהזויה, גרוטסקית ומשעשעת (בעיני המשתתפים). הריח באולם היה ככל הנראה תערובת של אבק עתיק, שרפים ארומטיים מתנדפים, ו'ריח טחוב של מוות יבש'. המומיות לא הוצגו כפריטי אמנות בויטרינות זכוכית, אלא נערמו בשקים או בתפזורת, כמו תפוחי אדמה או פחם.
אנקדוטה מצמררת שחזרה במספר דיווחים, כולל בעיתון "Liverpool Mercury", מתארת את התנהגותו של הכרוז המנהל את המכירה הפומבית. כדי להדגים את קשיות הסחורה או אולי מתוך חוש הומור מקברי וחוסר כבוד משווע לממצא, הכרוז נטל גולגולת של אחד החתולים החנוטים והשתמש בה כפטיש המקובל במכירות פומביות כדי שבעזרתו יוכל לנהל את המכירה ולהכריז על הזוכים. המחזה של ראש חתול עתיק מכה בשולחן המכירות לקול צחוקם של הסוחרים הליברפוליים הוא אולי הדימוי החזק ביותר של היחס הקולוניאליסטי למורשת המצרית: כלי לשימוש, שעשוע רגעי, ומשאב כלכלי נטול כל ערך היסטורי.
המחיר של ההיסטוריה
התוצאה הכספית של המכירה הייתה עגומה. המשלוח כולו נמכר במחירי רצפה. הדיווחים מציינים מחיר ממוצע של כ-£3 ו-13 שילינג ותשעה פני לטונה (£3 13s 9d), בעוד מקורות אחרים מציינים מחירים של עד £5 17s 6d לטונה עבור איכויות מסוימות. בחישוב פשוט, עשרות אלפי שנות היסטוריה, אמונה ותפילה נמכרו בפחות ממחיר של עגלת פחם טובה, אם נמיר זאת לכסף של ימינו הרי שטון נמכר ב-830 דולר. רוב המטען נרכש על ידי חברות דשנים מקומיות, אשר גרסו את החתולים לאבקה דקה ופיזרו אותם בשדות הסמוכים לליברפול ובאזורים כפריים אחרים באנגליה.
עם זאת, לא הכל הלך למגרסה. חלק קטן מהחתולים, אלו שנראו שלמים יותר או בעלי עניין מיוחד (כאלו עם כדים, עיטורים או צורות יוצאות דופן), ניצלו. נציגים של מוזיאונים, כולל המוזיאון העולמי של ליברפול (World Museum), וכן אספנים פרטיים, רכשו פריטים בודדים במחירים "מופקעים" של כמה שילינגים לראש. אלה הם השרידים שנמצאים איתנו היום ומאפשרים את המחקר המודרני.
פרק שישי: הדים בעיתונות התקופה - סאטירה וזעזוע
הגילוי והמכירה עוררו גלים בציבור הבריטי. היחס היה אמביוולנטי ומורכב: מצד אחד, הערצה ("Egyptomania") לתרבות המצרית המסתורית, מצד שני, תפיסה אימפריאליסטית פרגמטית שראתה במצרים ובאוצרותיה משאב לשימוש המערב, ומצד שלישי, אי-נוחות מוסרית ודתית מהשימוש הגס בגופות, גם אם של חיות "פגאניות".
הסאטירה של "Punch": נקמת החתולים
אחת התגובות האייקוניות והמשפיעות ביותר הופיעה במגזין הסאטירי המוביל באותה התקופה ה-"Punch" ב-15 בפברואר 1890, ימים ספורים לאחר המכירה. הקריקטורה, פרי עטו של האמן המוכשר אדוארד טניסון ריד (E.T. Reed), נשאה את הכותרת המבריקה והמזעזעת: "Horrible Result of Using the Egyptian Fur-tiliser" (משחק מילים כפול על Fertilizer – דשן, ו-Fur – פרווה).
הקריקטורה מתארת סצנה לילית סוריאליסטית בשדה אנגלי כפרי טיפוסי. במרכז התמונה נראה איכר אנגלי מבוהל, כובעו עף מראשו, נמלט על נפשו בצעדים ענקיים. מאחוריו, מתוך התלמים של האדמה שזה עתה דושנה באבקת החתולים, עולים רוחות רפאים של חתולים מצריים ענקיים ומפחידים. החתולים מאוירים עם אלמנטים מצריים קלאסיים - עמידה זקופה, תכשיטים, ועיניים יורות קרניים מאיימות. הכיתוב בתחתית הקריקטורה היה: "מטען של 180,000 חתולים חנוטים נחת זה עתה בליברפול, כדי לשמש כזבל".
הקריקטורה של ריד לכדה במדויק את החרדה הוויקטוריאנית התת-קרקעית מפני "קללת הפרעונים" בגרסה זואולוגית. הסאטירה כאן היא כפולה: היא לועגת למסחור הבוטה והוולגרי של העתיקות, אך גם מרמזת על הפחד שמא יש מחיר רוחני למעשים אלו - רדיפת רוחות. האיכר האנגלי הפשוט משלם את המחיר על היהירות המסחרית של האימפריה, כשהעבר קם לתחייה כדי לרדוף אותו בשדותיו שלו.
"סצנה משעשעת": הדיווחים ב-Liverpool Mercury
בעוד "Punch" נקט בגישה סאטירית-מאיימת, העיתונות היומית דיווחה על האירוע בנימה עניינית מהולה בשעשוע. ה-Liverpool Mercury דיווח ב-13 בפברואר 1890 תחת הכותרת "Sale of Feline Mummies":
"אתמול בצהריים, Messrs James Gordon & Co מכרו במכירה פומבית בליברפול שמונה וחצי טונות של חתולים חנוטים ממצרים... האווירה הייתה עליזה (Amusing Scene)...".
השימוש במילה "Amusing" מעיד על הניתוק הרגשי המוחלט של הנוכחים מהמשמעות ההיסטורית של האירוע. הדיווח ממשיך ומתאר את הגעת הסחורה ב-100 שקים, ואת העובדה שהמשלוח היה מיועד במקור לחברת Kleinwort אך נדחה על ידי הלקוח המקורי (אולי בשל איכות ירודה?), מה שהוביל למכירה הפומבית.
The Times ודיווחים בינלאומיים
הסיפור חצה את האוקיינוס והגיע גם לעיתונות האמריקאית. העיתון The Winfield Tribune (קנזס) ציטט במרץ 1890 את הדיווח של The Times הלונדוני:
"משלוח שני של תשעה טונות של חתולים חנוטים מבית הקברות הגדול לחתולים במצרים נמכר במכירה פומבית בליברפול... הרוב נמכר ב-£5 17s 6d לטונה, אך פריטים בודדים נמכרו במחירים דמיוניים, כמו 40 שילינג לראש ו-5 שילינג לגוף מושלם ללא ראש"..
הפירוט של מחירי "ראשים" ו"גופות" כמו מחירון של איטליז מדגיש את המעבר הקיצוני של הממצא הארכיאולוגי למוצר צריכה. העיתונים גם לא היססו להתבדח על הנושא, עם כותרות כמו "חתולים חנוטים משווקים כזבל" ודיונים על ערכו של חתול כלוכד עכברים לעומת ערכו כדשן.
פרק שביעי: התחייה המדעית - מה שרד, מה לא ולמה?
בעוד הרוב המכריע של 180,000 החתולים הושמד והפך לחלק מהביוספרה של החקלאות האנגלית, אותם בודדים שנרכשו על ידי מוזיאונים מאפשרים לנו היום, בעידן הטכנולוגי, לבצע "ארכיאולוגיה של הצלה" בדיעבד. דגימות מפורסמות כמו המומיה המכונה "פליקס" במוזיאון גרסטנג (Garstang Museum) בליברפול, או הדגימות במוזיאון העולמי (World Museum), נחקרות כיום בשיטות שלא היו קיימות ב-1890. וכך גילו החוקרים את מה שעבר על החתולים שהגיעו למצב שהגיעו, כדוגמת גיל החתולים והצורה בה הם מצאו את מותם, כפי שהזכרנו בתחילה.
מחקר DNA וזיהוי המינים
אחת השאלות הגדולות הייתה זהות המין של החתולים. האם היו אלו חתולי ביצות פראיים או חתולי בית? מחקרים גנטיים שנערכו על דגימות כאלו, כולל השוואה לאוכלוסיות חתולים מודרניות, מצביעים על כך שרובם המכריע שייך לתת-המין Felis silvestris lybica (חתול הבר האפריקאי), זן שממנו הגיע חתול הבית המודרני. הממצאים מבני חסן תרמו להבנה שמצרים הייתה מוקד מרכזי, אולי הראשון, לביות החתול בקנה מידה נרחב. למרבה האירוניה, אותם חתולים שנטחנו לדשן הם קרובי משפחה גנטיים של החתולים הביתיים הנמצאים כיום בכל בית בבריטניה ובעולם המערבי.
לסיום: הרהורים ומשמעויות - מ"השורטת" ל"מדשנת"
סיפורם של חתולי בני חסן חורג מעבר לאנקדוטה היסטורית ביזארית. הוא משמש כמשל נוקב על המפגש בין תרבויות, זמנים ותפיסות עולם.
כיצד זה חתול ששימש כאל או כקורבן לאל במצרים העתיקה, הפך לדשן אורגני שנסחר במחיר נעלים כשנמצא לאחר שנים רבות. מה שיקר ערך לאומה אחת, הוא יכול להיות 'זבל' עבור אומה אחרת. ישנם שינויים גדולים המתרחשים עם השנים ודברים שהיו ברומו של עולם אז, יהיו בשפל מדריגה כמה דורות מאוחר יותר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לאור זאת נוכל להבין הרבה יותר את מסירותו וחשיבותו של העם היהודי. למרות השנים הרבות שעברו, כל דבר שיש לו ערך רוחני לעם היהודי, נשמר מכל משמר והוא קדוש היום כאז. זוג תפילין או ספר בכתב יד יקבלו יחס של כבוד גם מאומות אחרות, ועל אף שיש יוצא מהכלל, עדיין ערכם של תשמישי הקדושה שלנו להבדיל נשמר אלפי שנים ואילו המצריים שהשתעבדו בנו בעבר וניסו להאבידנו, הפכו יחד עם אלוהיהם הקדוש להם לדשן עבור האדמה.
0 תגובות