השורות הבאות מבקשות לעשות סדר בשיטות הפרשנות המשפטית, ולהבהיר מושגים שהפכו שכיחים בשיח הציבורי, כמו "אקטיביזם שיפוטי" ו"שמרנות משפטית".
אחת השאלות המרכזיות שמלוות את הימין בכל פעם שסוגיית האקטיביזם עולה לדיון היא: מי ישמור על זכויות הפרט? מנגד, השמאל מתקשה להשיב על שאלה הפוכה: מהו מקור סמכותו של בית המשפט, אם לא מכוח העם?
כדי להבין את מהות הוויכוח, במנותק מהאמוציות הפוליטיות, יש לסקור את שיטות הפרשנות המקובלות בעולם ואת השיטה הייחודית שהתפתחה בישראל, ולבחון את מקורותיה.
טקסט משפטי ניתן לפרש בשתי דרכים בסיסיות: האחת מתמקדת בלשון החוק, משמעות המילים והניסוח. השנייה מבקשת להתחקות אחר כוונת המחוקק, מה התכוון המחוקק בעת חקיקת החוק. גם במסורות פרשניות עתיקות, להבדיל אלף אלפי הבדלות, דוגמת הפרשנות התלמודית, ניתן למצוא גישות הדומות לשתי דרכים אלה. כאשר מתעוררת סתירה או אי־בהירות, נהוג ליישב את הטקסט לפי הפרשנות הסבירה ביותר ללשונו או לכוונת המחוקק.
עם השנים החלו בתי משפט במדינות שונות לאמץ גישה נוספת: במקום להסתפק בשאלה מה כתוב או למה התכוון המחוקק, הדגש עבר לשאלה מהי מטרת החוק. שיטה זו, המכונה פרשנות תכליתית, מעניקה מרחב פרשני רחב יותר מן השיטות הקודמות.
מקור הסמכות של שלוש השיטות הללו ברור יחסית: כולן נשענות על החוק שנחקק בפרלמנט בידי נציגי הציבור. אולם בישראל התפתחה גישה רחבה עוד יותר, שלה מרחב פרשני חסר תקדים. לפי גישה זו, לא רק לשון החוק, לא רק כוונת המחוקק ואף לא רק מטרתו עומדות במרכז, אלא השאלה מהי הפרשנות ה"אובייקטיבית" הנכונה, לעיתים תוך השוואה לנורמות משפטיות המקובלות בעולם.
כאן מתעורר קושי עקרוני: מדוע נורמה משפטית בינלאומית אמורה לשמש מקור סמכות במדינה שבה לא בהכרח קיים רוב ציבורי התומך בה? תומכי האקטיביזם יטענו כי נורמות כאלה מהוות מדד סביר לאובייקטיביות, וכי תפקיד בית המשפט הוא למנוע מצב שבו רוב פוליטי פוגע בזכויות (של המיעוט) ללא הצדקה. מנגד, השמרנים יטענו שמקור סמכות חיצוני אינו יכול לשמש מקור נורמטיבי מחייב, וכי הריבונות נתונה בידי הציבור באמצעות נבחריו.
לאחר כל זאת עולה השאלה: האם הוויכוח בישראל הוא אכן ויכוח ענייני על שיטת הפרשנות הנכונה?
נדמה יותר ויותר שהשיח חורג מגבולות הדיון העיוני. התחושה הרווחת היא שמדובר במאבק על כוח מוסדי: המיעוט מבקש להרחיב את מוקדי ההשפעה שבידיו, והרוב מבקש לצמצם אותם. בתוך מציאות כזו, יהיה נאיבי להניח שהוויכוח מתנהל אך ורק במישור התאורטי.
הדיון המשפטי קיים, אך הוא מתקיים בתוך מאבק עמוק יותר על השאלה מי מחזיק בסמכות ההכרעה הסופית במדינה דמוקרטית ומניין יכולים לנבוע סמכויות שלטוניות.
בסופו של יום, הפער בין הפרשנות הלשונית המצמצמת לבין הפרשנות האובייקטיבית הרחבה אינו רק עניין לפלפול משפטי בין כותלי האקדמיה. זהו לב לבו של החוזה החברתי בישראל. כל עוד לא נשכיל להפריד בין הצורך המקצועי בבית משפט עצמאי וחזק, לבין הצורך הדמוקרטי בביטוי רצון הריבון, נמשיך להתרוצץ במעגלים של חוסר אמון. הפתרון אולי לא יימצא בתיקון כזה או אחר של סעיף בחוק, אלא בהסכמה מחודשת על 'כללי המשחק' - כאלו שיבטיחו שזכויות הפרט לא יירמסו, אך גם שקולו של העם לא יאבד בתרגום הפרשני.
0 תגובות