במהלך שולחן הטהור של סעודה שלישית, נשא האדמו"ר מסאטמר דברות קודש מעוררות, כשהוא מבכה בדמעות שליש את המצב הרוחני בעת המלחמה הקשה מול איראן במבצע שאגת הארי.
בדבריו, שרטט האדמו"ר קווי דמיון מצמררים בין חטא העגל ההיסטורי לבין הניסיונות הרוחניים המלווים את ימינו אנו.
האדמו"ר פתח בזיכרון ילדות מרגש מימי לימודיו בתלמוד תורה: "זוכרני כד הווינא טליא, בשבת פרשת כי תשא, ביקרתי במעונו של דודי, כ"ק מרן האדמו"ר בעל ה'ויואל משה' זצ"ל. הוא בחן אותי על פרשת השבוע ושאל שאלה נוקבת: 'איך ייתכן שכלל ישראל, שראו קולות וברקים, נפלו למדרגה כזו של השתחוויה לעגל עשוי זהב דומם?'".
האדמו"ר המשיך ותיאר את התשובה שקיבל מדודי זצ"ל על פי המדרש: "העגל לא היה גוש זהב דומם. היה בו כוח של טומאה שהעניק לו חיות; הוא רקד, הוא שר ועשה 'מופתים', הנסיונות היו כה גדולים עד שהיה נראה כדבר חי, ובכך הפיל את ההמונים בפח".
בדבריו פירט האדמו"ר את חלוקת החוטאים בעגל לשלוש קטגוריות, המקבילות לימינו:
- העובדים: אלו שנשבו לגמרי ועבדו עבודה זרה ממש.
- המחבקים: אלו שלא עבדו את העגל, אך "נישקו וחיבקו" אותו בחביבות והערצה.
3. השמחים בלב: רוב העם, שרק עמדו מהצד ושמחו בליבם למראה הריקודים וההצלחה של העגל. "גם הם", הדגיש האדמו"ר, "היו זקוקים לכפרה על עצם השמחה בהצלחת הטומאה".
בשלב זה עבר האדמו"ר למלחמה הנוכחית מול איראן בתוכחה גלויה: "זהו לימוד נורא לימינו. העגל הציוני עושה כעת פלאות; הוא רוקד, הוא קופץ, וכל העולם עומד משתאה מול הצלחותיו הצבאיות. ישנם הטועים להשתחוות לעבודה זרה זו ממש, וישנם כאלו שרק 'מנשקים' ומראים חיבה. אך הסכנה הגדולה נמצאת אצל אלו העוקבים בדריכות אחרי החדשות, וליבם מתמלא שמחה וגאווה על כל תקיפה מוצלחת ועל 'מופתי' העגל. אסור להרהר אחר ההצלחה הזו, ואסור לשמוח בה אפילו בלב פנימה! על השמחה הזו בהצלחת המעשה הציוני – אנו צריכים כפרה".
האדמו"ר סיים בתפילה: "השי"ת יחונן אותנו בדעת תורה, להבין שעבודה זרה נשארת עבודה זרה גם כשהיא 'מצליחה'. עלינו לזכור כי עגל הזהב הוא עגל, ואסור להסתכל בו או לשמוח בו. שנזכה שיתבטלו כל עבודות הזרות מהעולם, ונזכה לגאולה האמיתית במהרה".
0 תגובות