ביום שישי האחרון סיימתי 38 ימי מילואים. מאז השבעה באוקטובר אני כבר מתקרב ל-300 ימים במדים. לא תכננתי לכתוב על זה טור, אבל לפעמים המציאות דוחקת אותך אל המקלדת.
הגעתי לבני ברק לניחום אבלים. בדרך נכנסתי לתפילת ערבית בבית הכנסת המיתולוגי איצקוביץ'. עוד מרחוק שמעתי המולה חריגה. כשהתקרבתי ראיתי קצין צה"ל במדים, חובש כיפה סרוגה, זקן ופאות, איש הרבנות הצבאית, כזה שראה מקרוב את הזוועות של תחילת המלחמה במחנה שורה. הוא בא להתפלל ערבית. זה הכול.
אבל בעיני קבוצת נערים, זה הספיק כדי להפוך אותו ליעד.
"גייס חרדים", "רשע", הקריאות נזרקו לעברו כמו אבנים. סביבו מעגל של נערים בני 13-15, בעיניים בוערות. מאחוריהם, וזה החלק הכואב באמת, כמה אברכים צעירים שמדליקים את האש, לוחשים, מכוונים, מסמנים.
ובתוך כל זה, רגע אחד של אור: אברך מבוגר, כזה שפעם שירת בצבא, קם ומוחה. יחיד כמעט. "צדיק אחד בסדום".
ניגשתי אליו. אמרתי לו שאני קצין מילואים, שיבחתי אותו על האומץ.
לא חלפו שניות, והמעגל נסגר גם סביבי. שוב אותם קולות, אותן קללות, "צבא של חרצל (הטעות במקור) לא שלנו", "כופר", "משרתם של הציונים", "תלך לגיהנום", לצד שלילה מוחלטת של עצם החובה להכיר טובה למי שמסכן את חייו. צה"ל, חיילים, מדינה, הכול מטרה.
ואני עומד שם ושואל את עצמי: מה קורה כאן?
יעקב חזן, ממנהיגי השומר הצעיר, אמר פעם על הציבור שלו: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, ויצא לנו דור של עמי ארצות". אני מסתכל על מה שראיתי הערב, וחושב: רצינו לגדל דור של עמלי תורה המוסרים נפשם על תלמודם, ולמרבה הכאב, יצא לנו דור שבו לא מעט, בטלנים, ריקים מן העמל ודלים בהכרת הטוב.
כן, זה לא נעים לשמוע. אבל זה מה שראיתי: נערים שמבלים את הלילה בגידוף חיילי צה"ל, ואף אומרים במפורש שאין צורך להכיר להם תודה. לא תורה בידם, לא מלאכה בידם, אבל שנאה יש, ובשפע.
פעם הסיפור היה אחר. דיברו על עולם הישיבות כעל "שבט לוי", שתורתו מגינה על הלוחמים. הייתה שותפות גורל.
הייתה היררכיה מוסרית ברורה: מי שלומד, לומד; מי שלא, מתגייס. היה ברור.
היום? תורה חדשה יצאה לעולם: עצם ההשתייכות פוטרת מהכול. גם אם אינך לומד, גם אם אינך תורם, העיקר שלא תתגייס. לא בעד תורה, אלא נגד צה"ל.
כשמנהגים מזלזלים בחיילים, כשצווי גיוס מושלכים לבתי שימוש, מה הפלא שהנערים מדברים כך? הנוער לא ממציא, הוא משקף.
איפה הדמויות שהכרנו? איפה הרב עובדיה יוסף שבכה על חיילי צה"ל בתפילותיו? שלא ישן עד שהתיר עגונות אחרי מלחמה? איפה ראשי הישיבות שידעו לומר בפשטות: מי שאינו לומד, שיתגייס?
מי ייתן לנו תמורתם.
משבר הגיוס הוא נושא רחב, מורכב, טעון. אבל לפעמים המציאות חותכת הכול בחדות אכזרית. אותה חבורה של נערים שעמדה הלילה מחוץ לאיצקוביץ', הם לא "שבט לוי". הם לא לומדים, לא עובדים, ולא תורמים. הם כן יודעים לקלל, ואף לשלול את עצם החובה להכיר טובה.
ואולי, דווקא הם, צריכים להיות הראשונים בתור.
לא מתוך נקמה. מתוך תקווה.
כי אם יש מקום שבו עדיין אפשר להפוך נערים אבודים לבני אדם - זה בצה"ל.
הכותב מכהן כרב בית הכנסת הגדול בתל אביב ורב מטה חיל האוויר במילואים, קצין צה"ל בדרגת רס"ן
0 תגובות