מרחק נגיעה לשלום / דעה

ניתן לעמוד נפעם לשמע המארש שתי גדות לירדן. יש אפילו כאלה הנעמדים מיד דום. עיניהם בורקות. זה ההדר הז'בוטינסקאי. לעומת זאת, שיר השלום, רופס. די עלוב. משדר צלילים של חולשה. נשיות.

לכתבה הראשונה בסדרה: צריך להיכנע לחמאס עכשיו

לכתבה השנייה בסדרה: תהיו חרדים ותשתקו

לכתבה השלישית בסדרה: ההתנחלויות - שפיכות דמים

אך קיימים תהליכים עולמיים. רוח העמים מנשבת בכל פינות העולם. היא בהכרח משפיעה גם עלינו. מאז מלחמת העולם השנייה, זו רוח השחרור. כריאקציה ללאומניות הפשיסטית, שהעמידה במרכזה את המחויבות לעם, קמה הרוח הליברלית, ההומאנית, זו המעמידה את זכויות האדם במרכזה, את כבודו וחירותו. קץ עידן הקולוניאליזם. רוח זו תישא בכנפיה את שליטתנו בפלסטינים.

ניתן לחזות את התהליך. המגמה היא ברורה. וכך יראה השלום שיכוף את עצמו עלינו: מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון שבירתה מזרח ירושלים. גושי התיישבות עם חילופי שטחים. פיצויים במקום זכות השיבה. זו פחות או יותר התוכנית הסעודית, ומפת הדרכים האמריקאית.

זו רק שאלה של זמן. כי אין דבר קשה לאדם, יהיה מי שיהיה, להיות תחת כיבוש של עם אחר. זה חייב להתפרץ. בפרט בהתחשב בכיבוש הישראלי היהיר והאדנותי (המתנחלים). צריך להתכופף מפני רוח העמים, כרבי עקיבא שנענע בראשו על כל גל וגל. כך לימד הרב שך - זו הנהגת ישראל בגלות.

חוץ מההיבט הפסיכולוגי המונע את השלום, היהירות, הכבוד, עיקר הסכסוך הוא על סמלים. וכי למי משנה שבירתה של המדינה הפלסטינית תהיה מזרח ירושלים? מאימתי היהדות מתעניינת בסמלים? האם יש בכלל משמעות הלכתית לעיר בירה? ואת מי זה מעניין שהפלסטינים יכירו במדינה ישראל כמדינת היהודים. בעולם הערכים המעוות של ההנהגה המדינית, פסיכולוגיה וסמלים עומדים מעל על פיקוח נפש.

שלום אינו נטול סיכונים. אך הסיכוי לו - הוא התחליף הראוי היחידי למרחץ הדמים, לסבל, ליגון ולמשאבים האדירים היורדים לטמיון. בכל מקרה, הוא בהכרח יבוא. המתכונת כבר ברורה.

יש דינמיקה לשלום. אנחנו לא רגילים לכך. התרגלו למאה שנות מלחמה. אך הוא יכוף את עצמו עלינו. אנחנו במרחק נגיעה בלבד מן השלום. מרחק של עשר דקות. השאלה כמה קורבנות, כמה סבל נישא חלילה עד שנבין זאת. כי זו הבעיה, לשלום אין שיק. הוא רופס. הוא לא מלהיב. אל הנשק!