אנחנו העץ ואתם הענפים
רון פרושאור, שגריר ישראל באו"ם, העלה השבוע הצעה באו"ם, שהאו"ם יכיר ביום-כיפור כיום חג רשמי, בו לא יקויימו פגישות או טקסים רשמיים מטעם האו"ם. הוא טען שלא ייתכן שהאו"ם מציין עשרה חגים הקדושים לנצרות ולאיסלאם, ואת יום-כיפור הקדוש ליהודים לא מכבדים. בסוג של עקיצה לשאר הדתות הוא אמר בין דבריו, "הרי אנחנו העץ ואתם הענפים!"... כלומר, אנחנו היינו הדת הראשונה, ואתם, בני שאר הדתות, באתם כולכם אחרינו.
ואצלנו בארץ, בדיוק בשבוע הזה, יהודי שמזוהה עם הציונות הדתית מוביל ביחד עם חברת-כנסת מ'יש עתיד' הצעת חוק המהווה פרצה חמורה בחומת השבת, לפיה ראשי הערים יוכלו לקבוע תחבורה ציבורית בשבת בתנאים מסוימים, ולפגוע קשות בשמירת השבת בארץ.
ובכן, אדון רון פרושאור, השבוע אמרת "אנחנו העץ ואתם הענפים", אז אני מציע שקודם כל בבית שלך יכבדו את השבת, ורק אז תרוץ לאו"ם לבקש מהם שיכבדו את יום כיפור.
ואני שוב נזכר במה שמו"ר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אמר לגאון רבי חגי איזירר שליט"א, כאשר דובר על מינוי דיינים מהציונות הדתית: לפעול לכל הפחות שהם יהיו ספרדים ולא אשכנזים. בגלל שלאשכנזים יש אידיאולוגיה שיכולה להיות הרסנית, ואילו לספרדים יש חזקה שהם פועלים לפי המסורת.
מרן הגרי"ש: הוא יודע את העבודה
בעקבות הטור שעבר, "המדריך לנציג ציבור", ניגשו אליי השבוע בני זוג ודמעות בעיניהם, וביקשו שאפרסם סיפור מהשבוע על נציג ציבור, בשביל הכרת הטוב.
לזוג הזה יש ילדה בת 7, שביום בהיר חלתה ואושפזה "מהרגע להרגע" באחד מבתי החולים הגדולים במרכז הארץ, כשהיה חשש למחלה מסוכנת. בשביל להכריע מה לעשות עם הילדה, הם היו צריכים לעשות בדיקה מסוימת שעבורה הם היו צריכים לחכות כשבועיים. עד לבדיקה, שיכנו את הילדה וההורים באחת ממחלקות הילדים הכי קשות בבית-החולים. אתם יכולים לתאר מה יכלו להיות שבועיים שכאלה במחלקה כזו קשה ועם המראות הקשים שמסביבם, כשהם כל העת חושבים שייתכן שהם בכלל לא צריכים לשהות שם, כי הבדיקה תעלה לבסוף שהחשד היה עורבא פרח.
בשל כך שהם קצת מקושרים, הם פנו לעזרה לכמה אנשי ציבור לראות אם אפשר לפעול לקדם את הבדיקה המכריעה. בין היתר, הם פנו בבקשה לעזרה לחבר הכנסת הרב יעקב ליצמן, שהיה כידוע סגן שר הבריאות, דרך עוזרו הנאמן והמוכשר חיים יוסטמן. הם סיפרו לי שהרב ליצמן, שהיה בדיוק באזור המרכז, ביקש מהם את הפרטים המדויקים היכן הם מאושפזים וכו', ולא עברה רבע שעה ולתדהמתם הח"כ ועוזרו נחתו אצלם בחדר.
הרב ליצמן שמע את המקרה, ואז התחיל להזיז את העניינים במחלקה. כמובן שתוך זמן קצר הגיעה לשם כל הנהלת בית החולים ואמרה שיהיה בסדר, ושהם מטפלים ומקדמים את הנושא. בשלב מסוים אף ניגשה להורים אחראית המשמרת ואמרה להם: אולי תדברו עם ליצמן, ותסבירו לו שיהיה בסדר והוא יכול כבר ללכת? הם דיברו איתו, והוא אמר: "אני מכיר את המערכת. אם אני לא אשאר פה, זה לא יהיה. ועד שזה לא יהיה, אני לא הולך". כמובן, במסגרת שהותו שם, חולים ומשפחות מהמחלקה כבר עמדו בתור לבקש עזרה, איש איש ובקשתו, כשחלקם אף באו לבקש ממנו ברכות...
בני הזוג סיימו לספר לי בדמעות: הרב ליצמן לא עזב את בית החולים עד שהבדיקה נעשתה ואף פוענחה, מבלי לחשב כמה זמן שזה ארך. ואכן, בחסדי שמים התברר כל העניין כאזעקת שווא וכבר למחרת שוחררה הילדה מבית החולים. נקל להבין את הסבל והמתח הכה רב שיכלו להיות מנת חלקם באותם שבועיים, שהרב ליצמן חסך להם.
לא לחינם כשהיו פונים למו"ר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל על מקרה רפואי כזה או אחר, או מקרה של מוות מוחי כאשר רצו לנתק את החולה למרות ההלכה, הרב היה מבקש מיד לפנות אליו ותמיד מוסיף (ביידיש): הוא יודע היטב את העבודה.
הטור פורסם בעיתון 'כל ישראל' מבית 'קו עיתונות'