"אני רוצה לראות את הראש ישיבה!"

"אבל אני רוצה לראות את הראש ישיבה!", השיב.

ישנם רגעים בחייה של אומה, יש גם רגעים בחיי חברה שבה היא מתכנסת, מתאחדת, מתלכדת באופן שקשה לתאר. אני לא זוכר הרבה אירועים שיצא לי לעסוק בפרסומם לתקשורת בהם עצרתי את עבודתי והצטרפתי להמונים בחוסר שליטה.

אתמול זה קרה לי. עמדתי וצילמתי את רגעי ההוד הללו כשזקני וגדולי הדור על מאות שנותיהם עלו יחד על הבמה, כאשר הקהל, רבבות, אולי מאה אלף איש, שבאו בהתראה של יום וחצי רק כי גדולי התורה קראו להם לבוא ולהתקבץ, היה נלהב באופן שלא זכור לוותיקים שבחבורה שלנו, החרדית.

הקהל הנלהב לא עצר במשך דקות ארוכות את השירה והריקודים. עצרתי גם אני את הצילום של רבבות כפות הידיים הנמחאות אל על, ומחאתי גם אני כפיים כמו כל אחד מן הנערים, הילדים, הקשישים והאברכים שבאו מדימונה, בית שמש, ירושלים ובני ברק.

מבלי להיכנס לנושא הפוליטי וההשראה שנתנו גדולי התורה מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן שליט"א ומרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א לציבור והקריאה המרגשת והמהדהדת שלא לאבד אף קול לנציגות החרדית של יהדות התורה בכנסת, אקח איתי מהאירוע הזה שני רגעים.

הראשון שבהם הוא המבט של פוסק הדור הגאון רבי נסים קרליץ שליט"א כאשר למרות חולשתו הרבה ומצבו הרפואי, הוא הגיע ועלה לבמה כדי לחזק אותנו, את כל אחד מאיתנו. הצטמררתי. אם זו לא מסירות נפש, אז מהי מסירות נפש?

הרגע השני היה בו המתנתי לח"כ הרב משה גפני שיירד מהבמה לצורך ראיון תקשורתי, בדיוק ראש הישיבה שלי הגאון האדיר רבי שמואל יעקב בורנשטין שליט"א, עלה לבמה וזעק "השם הוא האלוקים".

ראיתי אותו, ילד נוסף, עומד מתחת לבמה כשאיש לא רואה אותו. הוא צעק בנשימות עצורות: "השם הוא האלוקים, השם הוא האלוקים", תוך שהוא סופר את הפעמים באצבעותיו.

שוב הבנתי למה אנחנו נמצאים ברגעים המרטיטים הללו - כי בנפשנו הדבר.