עוצמת המנהיגות

ככתב "כיכר השבת" סיקרתי וליוויתי עצרות, כינוסים והפגנות גדולות, אפילו אסיפות פוליטיות כדוגמת להבדיל כינוס של יאיר לפיד או מפגן הכוח של השמאל בשבוע שעבר בכיכר רבין, אבל אי אפשר להשוות, אי אפשר לדמות - לא רק בשל ההבדל בין החולין לקדושה, אלא בעיקר בשל עוצמת המנהיגות.

ראו מה בין בני לבן חמי, אנחנו או הם.

בעוד שם נישאים נאומים חלולים על-ידי אנשים ריקניים המדברים אמנם גבוהה אך מעשיהם רחוקים מחוכמתם כאשר אין דבר מה המלכד את הקהל ויוצר אחווה משותפת הרי שכאן הכל היה שונה לחלוטין.

בתוך יממה וחצי, ללא פרסום אגרסיבי מוקדם, התייצבו עשרות אלפי אברכים ובני ישיבות מכל רחבי הארץ לרחובה של עיר במרכז בבני ברק והכל בשל קריאתם של מרנן ורבנן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן ושר התורה הגר"ח קנייבסקי, "כי בנפשינו הדבר".

אמירה אחת בודדת, שקטה אך חודרת לבבות, הניעה את כולם.

נעזוב את אווירת הבחירות שהיתה מבחינתי רק תירוץ לקיום מפגן ההערצה וההערכה לגדולי הדור. אותם רגעים מרטיטים בהם זקני ראשי הישיבות עולים אל הבמה, חדורים בתחושת שליחות יוקדת, או אותו רגע מכונן בו מכריז המנחה הרב אליעזר סורוצקין על כניסתם של זקני הדור כאשר הקהל כולו שר באקסטזה "כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך".

ממשיך באותו רגע נורא הוד בו שורר שקט מופתי בקרב ההמונים כשמרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן בן ה-102 נואם דברים מדודים ומדוייקים במשך לא יותר מ-30 שניות בהם הוא מצהיר ומבקש מהקהל את מה שחשוב לו במשך כל שנות חייו: אנא עשו קידוש השם ולא חלילה להיפך.

רגעי הוד נוספים היו כאשר הקהל לא פסק מלשיר ולרקוד לכבודם של גדולי התורה אותם רגעים שהוכיחו כי "ועשית ככל אשר יורוך" איננו רק סלוגן בחירות אלא עובדה.

אין ספק שהציבור הליטאי עומד תחת שבר לא קל, אך אירוע בסדר גודל שכזה בהצלחתו וברושם העז שהותיר על משתתפיו, ובאווירה המחשמלת שהיתה בו - קבע סדר יום. הוכיח מי הרוב וכיצד מרימים קהל ורחוב חרדי בקריאה אחת פשוטה של "בנפשנו הדבר" והכיח שהכוח החרדי יודע להיות מאוחד נלהב ותוסס ברגעיו הקריטיים.

יותר מהכל יצאנו משם בתחושה של שייכות. שייכות לרבנים, לעולם התורה, לגדולי הדור. שייכות שרבים לא חשו אותה קודם או לא ממש התחברו אליה. אחרי מעמד אדיר שכזה מרגישים שייכות. ליהדות החרדית, לכובד האחריות, למנהיגות של זקני הדור ולתחושה שיש לנו אב זקן שכולנו בניו ומחויבים לשאת בשותפות הגורל של היהדות החרדית במערכה גורלית זו.

אז עזבו את המנדט השביעי או השמיני (שחשוב אמנם כשלעצמו) גם בלי זה, המעמד המיוחד היה שווה יותר מכל.