הגיע הזמן לדבר על גירושין במגזר החרדי // אריאלה פישר

עד היום לא הוצע פתרון אמיתי לבעיה המהותית שרק מתעצמת. מסקרים וממידע מאנשי מקצוע בתחום הטיפול והייעוץ עולים נתונים מזעזעים כי 90% ממשברי הזוגיות החלו כבר בשנה הראשונה לחיי הנישואין. אך רוב רובם של הזוגות אינם שוקלים ייעוץ כל עוד לא מדברים על פגישה ברבנות, גם אחרי 5 או 10 שנים לחיי הנישואין.

והנה זה קורה דווקא בחברה המקדשת את הבית, את התא המשפחתי, ובמציאות עגומה זו חסרים כלים ואמצעים בסיסיים לטיפול וזיהוי בעיות בחיי הנישואין כשעוד אפשר לתקן והפתרונות פשוטים. למה לא מטפלים כשעוד לא הצטברו אמוציות שליליות, חוויות קשות, וביטויים רגשיים קשים, בתוך המשפחה? הרבה מהזוגות חשים בושה גדולה וחוסר אמון בסביבה, ביועצים ואנשי מקצוע. רוב רובם של הזוגות בוחרים להסתיר ולסבול (לשווא) אך מחיר ההדחקה שהוא הרבה יותר יקר והנזק בלתי הפיך.

דוד ושושנה, זוג רגיל לחלוטין, שחי בין הפסקות אש. קרוביהם מנסים לשכנע אותם זה זמן רב לגשת ליעוץ, אך הם אינם מוכנים לשמוע על כך. מסיבות של גאווה מטופשת. כשהמצב נעשה קשה הסכימו הזוג ללכת לטיפול, אך כשהחלו יחד לחפש מטפל חשו כי המצב נרגע וממילא אינם זקוקים לטיפול עוד. סיפור גנרי שחוזר על עצמו אצל מאות! אם לא אלפי זוגות.

הפתרון אינו בהוספת טלאים של תיקונים על מצב מקולקל, הפתרון נעוץ בשינוי יסודי מהותי של כל שיטת הנחלת כללי הנישואין היהודיים בכל בית נאמן בישראל, אין להמתין לנזק, יש לבצע תוכנית שלמה מקיפה ומהותית, משלב טרום האירוסין ועד עמוק לתוך שנות הנישואין.

אין טעם להרחיב על איך השיטה עובדת כיום, שכן כולנו מודעים לפרטיה עד כאב, זוג צעיר וחסר נסיון מקבל הדרכה מינימלית ובמקרים רבים ההדרכה מועברת על ידי גורמים לא מוסמכים. לאחר כמה פגישות הדרכה קצרות ולא מסכמות. נזרק הזוג אל חיי היום היום והאתגרים של הנישואין, ללא שום תמיכה, עזרה, סיוע, או אפילו אוזן קשבת. ודאגתם היחידה היא מה יגידו אם ידעו שגם אצלנו יש בעיות שלום בית. וכולם עסוקים בהסתרת הבעיות. אין עוד מה להאריך בפרטים. הסיפורים שונים, אך דומים. הצד השווה, אין הדרכה נכונה, אין מעקב, אין עזרה, כלום.

נבואת הזעם צריכה להפוך לבשורה מדהימה לכלל, בשורה שתגרום לשינוי תודעתי בקרב הציבור. לאור עשרות שנות עמידה בחוד החנית של מערכות ההצלה של בתים כשרים בישראל ניתן וחייבים לאמץ שינוי מלא של כל שיטת ההתייחסות לנישואין בישראל.

הגישה צריכה להיות נועזת ובוטה. עד היום הגישה הינה פאסיבית. אנו מצפים שהזוג בשלב כזה או אחר יפנה מיוזמתו לייעוץ הולם וזה אינו פנה אם מפאת בושה, חוסר ידע ואף חוסר מודעות למצבו. המגמה של היום צריכה להיות בהעלאת המודעות והלגיטימציה לפנייה לעזרה. עלינו כחברה המעורה בקהילות שוקקות לשים לב לסימני מצוקה אצל הזולת. בפרט אנשים כמו מדריכי חתנים וכלות, רבנים, הורים ובני משפחה המלווים זוגות חדשים. אסור לעמוד מנגד לנוכח סבל שהוא מיותר.

די לתרבות ההשתקה! די להסתרה! מותר לדבר עם הזוג, מותר להתעניין, מותר לעזור להם לפנות לייעוץ, מותר שיחושו שיש להם גב ותמיכה ושהם לא לבד.

חשיבות השכנת השלום בין איש לאשתו, מעבר להיותה עניין פרטי אפשר לראות בזאת שליחות כלל לאומית. שכן תא משפחתי חלש משפיע ומחליש על כל המערכות במדינה. מבחינה חברתית תא משפחתי חזק ימנע מצב של נוער נושר, סמים ואלכוהול. עירנות מוקדמת תמנע אלימות והתעללות במשפחה. מבחינה גלובלית זה יחזק את הכלכלה במדינה. גירושין גורמים לירידה באיכות החיים ועלייה במספר המשפחות הנתמכות בשירותי והמדינה והציבור. מבחינה ביטחונית נוכל להגן על עצמינו בפני אויבנו באמצעות חברה בריאה, המשך חיי נישואין תקינים ועלייה דמוגרפית הנחוצה במזרח התיכון. אין ספק שמעבר לעניין הפרטי של חוסן המשפחה עומדת טובת הכלל ועם ישראל כולו בחתירה להמשך קיום חיי חברה, תורה וקהילה יציבים ובריאים.

הבעיה של המשפחה הפרטית היא הבעיה של כולנו. אין כמעט בית אב שלא נפגע. תם עידן הטאטוא והגיע הזמן לנקות גם מתחת לשטיח. אנו עומדים בפני מצב חירום חברתי עם תוצאות הרות אסון ולכן כחברה צריכים להתחיל לאמץ מושגים שאולי קצת זרים לנו אבל חשובים. בנתיים עד שהתוכנית תקרום עור וגידים ותצא לדרכה, על כולנו לפקוח עיניים. הביטו סביב, עודדו את הדור הצעיר לדבר ולשתף, תהוו אוזן קשבת, אל תחסכו מהם מידע חשוב ואל תתעלמו מהדמעות, ממבטי הייאוש, השחור בעיניים. ההבדל בין לדבר או לא לדבר הוא כהבדל בין חיים למוות.

אריאלה פישר היא פעילה חברתית.