השיח החרדי ניצב בחודש האחרון בעמדת התגוננות. התגוננות סימולטנית מול כמה חזיתות.
לא ניתן להתכחש לעובדה שהמאבק בפרשת האם הירושלמית מהווה משטח דגירה לכמה וכמה תופעות שליליות, כמו בריונות לשמה, פריקת עול, ניבולי פה ועוד ועוד.
השיח החרדי על כל שלוחותיו, הרבנים, העסקנים, החרדי הפשוט מול החילוני שלידו ומול המצפון שלו עצמו, טוענים [ובצדק] שמדובר בשוליים.
אם אפשר להתווכח על רוחב השוליים, הרי שלא ניתן להתווכח על הטענה שההוראות לא ניתנות מלמעלה.
אין ולו רב אחד משולי המחנה שנשא נאום בו הורה להשחית רכוש ציבורי, לא נמצא ולו פאשקעויל רשמי אחד שהסית את הנאבקים לכנות את שוטרים בשם "נאצים", ולמה בכל זאת התופעה קיימת? מפני שבכל בית יש פח זבל (גם בארמון מלכת אנגליה. בדקתי. האמינו לי).
אם כן, רבותי, אפשר להרגע, לשתות כוס מים צוננים ולטפוח על השכם? מסתבר שלא!
בשבועון משפחתי מכובד ביותר הופיעה השבת כתבה על שליש עמוד, והכותרת שלה היא לא פחות מ"הילד שלי שאל: אבא, הם סגרו את בית הכנסת כמו הנאצים?"
שפשפתי את עיני בתדהמה, האם השבועון החרדי-משפחתי החליט להפיק מוסף ספורט?! מסתבר שלא. הכתבה עסקה בבית הכנסת של קרית יובל, זה שחלק מתושבי השכונה שלא זכו עדין להימנות על קהל שומרי המצוות מתנגדים לקיומו.
רפרפתי על הכתבה וחיפשתי את שמו של נער השוליים, הפירחח שהועף מבית הספר ומבלה את ימיו (ולילותיו) בכיכר ציון. מסתבר שטעיתי בגדול. הפעם לא מדובר בשבבניק מצוי בן 16, אלא בעורך דין מכובד (לפחות בעיני עצמו, כי בעיני כבר לא) ממרכז המיינסטרים החרדי.
ואני שואל את הצעקן הזה, האם כולם צריכים לדעת שיוצא חלציך מהווה דור שני לניבולי פה. או שמא אתה מתבטא בחיי היום יום כמו במגרש כדורסל?
האוייב האמיתי שלנו אינו הפרופסור מקרית יובל, יאמר לזכותו שבטעותו הוא חושב את כולנו לאספסוף. גם לא הרופא מהדסה, במקרה גרוע הוא סתם טיפש. אפילו לא העיתונאי מהתשקורת, הוא בסך הכל רוצה למכור והרבה. אם תרצו אפילו לא הבריון ששובר רמזורים (אלו שהאידאולוג בעמוד 4 מבקש מהם סליחה).
ה"מזיק" (במלעיל) האמיתי הוא האברך המעונב חובש המגבעת ששולח את ילדיו למיטב החדרים, אך בה בעת מנבל את פיו כמו אחרון הפושטקים ביציע של נוקיה.
וכמעט שכחתי, העורך שנותן לו במה.
0 תגובות