בפרשת השבוע – פרשת מסעי – אנו קוראים על 42 המסעות של עם ישראל במדבר, רצף של שמות תחנות "ויסעו ויחנו... ויסעו ויחנו" לכאורה אנחנו לא לומדים מהם משהו מיוחד, אלא רק את העובדות היבשות שהם נסעו פה לשם ומשם לפה.
מה היא החשיבות שבעצם ספירת המסעות כשלעצמה, כשהם מציינים רק תקופה זמנית בתולדות עם ישראל, טרום כניסת אל המצב הקבוע והאידיאלי בארץ ישראל?
•
קראתי השבוע את 'משל העניבות' שהביא עו"ד דובי ויינרוט, אדם הלך במדבר והיה צמא למים. בדרך הוא פוגש סוף סוף אדם שמוכר משהו, הוא שואל אותו: מה אתה מוכר? והוא משיב לו: אני מוכר עניבות... מה עניבות עכשיו? התאכזב האיש, אני צמא למים! הוא ממשיך בדרכו וצמאונו גובר, פוגש אדם נוסף, מה אתה מוכר? הוא שואל, והתשובה: עניבות... שוב עניבות? אני צמא למים! כך כשהוא מאוכזב ומתוסכל הוא ממשיך בדרכו, עד שראה ארמון גדול שבתוכו בריכות, מזרקות, אגמים, ברזים זורמים בשצף ופארק מים גדול. השמחה כבר ממלאת אותו. הוא דופק על השער ומבקש להיכנס, השומרים אומרים לו: מצטערים, אבל הכניסה לכאן מתאפשרת רק עם עניבה!...
זה הוא משל לחיים, לעיתים אדם עושה הסבת מקצוע ומרגיש שבזבז כמה שלבים בחיים לריק, המשל מלמד אותנו כי העבר יכול לשמש אותנו לעתיד טוב יותר, כשאדם יביט במבט של אמונה הוא יראה כי לא לחינם זימן לו הבורא את הדרכים הסבוכות ואת הצמתים שעבר בהם. בשים לב, במקומות מסוימים הדלתות יפתחו לאדם דווקא באמצעות הדברים שהוא רכש בעבר, גם אם בשעתו הוא לא הבין מדוע הוא נדרש אליהם בשעתו!
המסעות שכל אחד מאיתנו עובר בחיים, לפעמים נראים כמו בזבוז, אבל לא! כל התמודדות, כל משבר, כל עשייה, אם נבחר בטוב ונמשיך בדרך הישרה, היא תשמש לנו כעניבת כניסה לארמון...
•
ונחזור למסעות שבפרשתנו, ראיתי במאמר של סיון מאיר רהב, כי המסעות נכתבו בשביל ללמד אותנו על מסע החיים שלנו. כל אחד מבקר בכל אחת מה'תחנות' הללו. לכל אחד יש "מרה" – מקומות שמר לו, ולכל אחד יש "מתקה" – מקומות שמתוק לו. לכל אחד יש "קברות התאווה" – מקומות שהוא קובר את התאווה ומקומות הפוכים, התורה מונה את כל המקומות הללו כדי שנצא מוכנים למסע של החיים.
רש"י - שהשבוע חל יום פטירתו לפני 917 - כותב על הפסוק הראשון, את הסיפור המפורסם: משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפואתו. כיוון שהיו חוזרים, התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישנו, כאן הוקרנו (מלשון קור), כאן חששת את ראשך וכו'. כלומר זה מסע של רפואה, שמקבלים בו תרופות בדרך.
•
סטיב ג'ובס, שנפטר בגיל 56, הוא היה ממייסדי אפל והמנכ"ל הראשון שלה, מחלוצי המחשוב האישי, מעשירי העולם. בתקופת מחלתו נשא את "נאום חייו": באוניברסיטת סטנפורד, שם סיפר שמעולם לא סיים קולג'. ואז הוא התחיל "ואלה מסעי" פרטי שלו. תחילה הוא סיפר שבגיל 17 הוציא את כל החסכונות של הוריו כדי ללמוד בקולג' יוקרתי. אחרי שישה חודשי לימודים הוא נשר משם וחיפש דרכים להתקיים. בניסיון לשרוד הוא נאלץ לאסוף בקבוקי קולה ברחוב ולהתפרנס מדמי הפיקדון בסכום 5 סנט כדי לקנות אוכל, מישהו הציע לו להצטרף ללימודי "קליגרפיה", אמנות קישוט האותיות. הוא למד צורות של פונטים, אותיות מסולסלות ומרווחים בין אותיות. כעבור שנים כשהוא הקים את אפל, הלימוד הזה הפך פתאום להיות נכס יקר ערך. לפתע היה אפשר להכניס את האומנות הזו לתוך מחשב המקינטוש הראשון ולייצר אותיות אלקטרוניות בצורות שונות ובמרווחים נוחים לקריאה, וכך להשפיע על עולם המחשוב כולו. המסקנה שלו היא שהחיים הם רצף של נקודות שאי אפשר להבין אותו בהווה, רק בדיעבד, אחרי התרחשותן.
הוא ממשיך: בגיל 30 פוטרתי מאפל, החברה שהקמתי. הייתי הכישלון הכי מדובר בתעשיית המחשבים. בדיעבד, זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי. התחלתי מחדש, פגשתי את אשתי והקמתי משפחה נפלאה. "לא ראיתי את זה אז כך, אבל פיטוריי מאפל היו הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי. זה איפשר לי להיכנס לאחת התקופות היצירתיות בחיי. זו הייתה תרופה שטעמה איום ונורא, אבל אני מניח שהמטופל היה זקוק לה. לפעמים החיים מכים אותך בראש עם לבנה. אל תאבדו אמונה".
מדהים לראות את הדמיון בין המסרים שלו למסרים שהזכרנו. החיים הם מסע ארוך שצריך לעבור אותו באמונה.
אף אחד לא יכול ללכת במקומך במדבר, אף אחד לא יכול לעשות בשבילך את הדרך ואפילו לא לתת לך קיצורי דרך... ו... אל תאבדו אמונה!