מצד אחד מרגיז בכל שנה מחדש שנוות ביתי בחרה מכל לוח השנה להיוולד דווקא בתשעת הימים. בינגו. באמת נו...ימים של חורבן ואבל, ריח לא נעים ותחושת רעב. מצד שני, הזדמנות לגוון. ביומולדת שלי וביום הנישואין של שנינו, אנחנו מקפידים לסעוד בפונדק בשרי אך עתה כשהאווירה שונה אנו מוחקים את החיוך וצועדים בכובד ראש למסעדת דגים.
לכל הטורים של 'בקריצה' - הקליקו כאן
במסעדה אנו פוגשים עשרות רבות של זוגות שמזלם לא שפר עליהם ומי מהם הגיח לאוויר העולם בתקופה כה עגומה, ואף הם נאלצים להתאמץ לעטות ארשת פנים מבואסת, לאכול מהר להשאיר 300 ש"ח ולחזור לסוגיית קמצא ובר קמצא.
מה אני יגיד לכם, לא אערבב אתכם. אנחנו מרגישים את החורבן על בשרינו. סליחה.. על הטבעול. עם כל הכבוד גלידת פרווה בטעם חלבי זה לא זה, ומסעדת דגים יוקרתית לא משמחת כמו מסעדת על האש עממית. אבל מנסים כמה שניתן רק להמעיט בשמחה ולא להיות ממש בדיכאון, והילדים צריכים לאכול גם בתישע'ס היומים לא? אז יש תחליפים ברוך השם.
אכשר דרא. יראים ושלמים שמקפידים לרחוץ אבר אבר בצוננים כדין, לא מוותרים על קוצו של יוד ומשביעים את רעבונם שבוע אחד בשנה בפילה בשר שומני – פרווה! נתח שעלול לשמח גם ביום טוב רק ללא הכולסטרול השלילי. פלאי הבריאה. תשעה ימים של ניחוחות פיצות ופשטידות לכתחילה, שרק הענן שעולה מן הסירים מטשטש במעט את אווירת החורבן השורה בכל פינות הבית.
הילדים מחונכים שיהיו בריאים, הם מבינים טוב מאוד שזו לא סיבה לשמוח ואוכלים מה שיש. חלבי / פרווה לא זה העניין. העניין הוא שנבין על מה אנחנו מתאבלים, ומהי הסיבה שמחמתה אנחנו מתנזרים מאכילת קציצות בשר אמיתי, כזה שרשום על החבילה בשרי! ומנפנפים על המנגל נקנקיות זוגלובק אברכיות.
וכשהחינוך טוב ומתמיד אז גם רואים תוצאות. אה! נחת. אפילו הקטנים יודעים לשנן שלא מחצינים התלהבות משליח פיצה וטוסטים, ולא מתרגשים ייתר על המידה מבלינצע'ס גבינה מטוגן. כי זה תישע'ס היומים וזו ההלכה! נקודה. לא אוכלים בשר וגם לא שותים יין. סימן קריאה.
אבל בכנות גלויה הדבר שמזכיר לי במיוחד את החורבן ושריפת בית המקדש ובתוך כך את הפסקת נגינת הלווים, ופשוט מחדיר בי געגועים לבנייתו מחדש בקרוב, זה העניין המוזיקאלי. הסינגלים המדוברים בכל בית ומושמעים בכל תחנות הרדיו הפרומריות של אנ"ש דק"ק פה.
אני נכנס לאוטו מותש לאחר בוקר של עמל ושליפת הילדים ממיטות עם כלי מיטה חדשים (ולא מגוהצים!) על גופי חולצת אקסוס בוהקת כשבמרכזה מוטבע מספר הנעל שלי הקטן – זכר לדריכה מערב ראש חודש...וההתרגשות גואה. שירים קדושים ממיטב המעבדים המוכשרים שהניחו לשעה את כלי הנגינה המוקצים מחמת חורבן ובכוחות לא להם הצליחו להפיק קולות אימתניים שמעפילים על קולו של גדול הזמר האומלל.
ארטיק לַה-פרוטה (פרווה!) מצנן ומרענן, בסיועו של המזגן הקפוא משתדלים מאוד להשתלב עם המוזיקה המהודרת ובכוחות משותפים להסיר ממני את טרדות היום והזיעה הנוטפת. את החום כן, אבל לא את תחושת החורבן והכמיהה לחזות בשוב השם ציון. ברחמים.
והילדים שוב, יודעים גם יודעים, שאם יש פרסומת עם מוזיקה אמיתית! סוגרים מיד. כי אין אצלינו פשרות, לא בהלכה ואף לא בחשש נדנוד וספק מנהג ישראל. שהוא כידוע כדין. "לא יקרה שום דבר"!! אני תמיד מטיף בנחישות אך ברגישות התואמת את גילם הצעיר ונפשם העדינה. "אם תשעה ימים בשנה נתגבר ונעבוד קצת על ייצר התאווה, לא נשמע מוזיקה ולא נאכל בשר! חז"ל ידעו טוב מאוד מה משמח ומה עלול להסיט מליבותינו את תחושת הצער מהחיסרון של עבודת הקורבנות והמזבח, והם גם ידעו שאנו בהחלט יכולים לעמוד בהגבלות הללו!".
בכלל, באופן אישי אני דוגל שילדים צריכים להבין מה הם עושים ולא רק לקיים 'מלומדה', להכניס להם את החשק והטעם שבמצוות כבר מגיל ינקות, ולנמק את האיסורים וההגבלות עד כמה שניתן. כך הם יתבגרו מתוך הבנה מה הם עושים ולמה. ולא יחיו בתחושת החמצה או חמור יותר – בלבול.
לפעמים, לא נעים לומר.... אני ממש מתאמץ להסביר לעצמי שזה רצון השם כעת ואפשר לעבוד אותו גם עם הפיצה, הטילון החלבי והמוזיקה הווקאלית. בלי בשר יין ומקלחת רותחת. כן. ואז אני נזכר, מתחזק, מתרומם, נופל, וחוזר שוב לתחושה האפרורית ומייחל לגאולה!
כואב לי רק על אחינו מעדות המזרח שאין להם את הקירבה הזו כמעט. רק בשבוע שחל בו... כמה ארוחות חלביות כבר אפשר להספיק??...
נו... השם יעזרנו שייהפכו לימי ששון ושמחה. ונאכל מן הזבחים לקול שירת הלווים.