ישראל במלחמהישראל במלחמה

בלעדי ב"כיכר השבת": פרק ג' מ"השקדן"

בלעדי באתר "כיכר השבת": פרק ג´ מרב המכר "השקדן" על מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב שליט"א, לכבוד יום הולדת ה-101 לפוסק הדור ועם צאתה של מהדורה חדשה ל"השקדן" * מחבר הספר, שבוחר בינתיים להישאר בעילום שם, מבטיח: "בקרוב, חלק ב´ לספר עם גילויים מרעישים" (חרדים)

הגרי"ש אלישיב (צילום: פלאש 90)

רבינו עם ילדיו

השמועה מספרת מעשייה בבתו הרבנית בת שבע קנייבסקי, אשת הגאון הקדוש הגר"ח שכידוע לבני דורינו, כל ימיו הינו מתמיד בסדרי לימוד כאחד מגדולי השקדנים בכל הדורות. אמנם בהיותו אברך צעיר התאוננה לפניו רעייתו שחפצה להמריצו ללמוד ביתר שאת ועוז ולבלי לתת לו לעזור לה מאומה ולהתערב בסדרי הבית. ואמרה לו כי איננו לומד כ"כ בהתמדה כפי שהורגלה לראות על אביה רבינו הגרי"ש! ומה היה ההבדל ביניהם?? הרי גם הגר"ח לא נקף אצבע בבית, לא בימי חול ולא בערבי שבתות, ולא התמצא מאומה מכל כלי הבית ופינותיו, כבור ועם הארץ ממש שלא ראה מימיו כלים שמשתמשים בהם בני אדם...

הרבנית התלוננה על כך שרבי חיים קורא לילדיו בשמותיהם, "אבא לא היה מבחין בנו בשמותינו, כי לא ידע לזהות..." כל כך היה פשוט לה שמי שטרוד אך ורק בשמעתתא, ולומד בהתמדה, אין לו רגע פנאי להשתעשע עם ילדיו, ואפילו אם רק יודע מה הם שמותיהם ולא מתבלבל, אות היא שאינו לומד די בהתמדה...

אחד הסיפורים הידועים מאז על הרבנית ע"ה, נסובים על רבי אריה לוין זצ"ל שנהג לפקוד את בית בתו הרבנית אלישיב בשנים שהילדים היו קטנים, ולעזור לה בפרטים קטנים שנזקקה להם, כדי שתוכל להקדיש לבעלה חתנו את מלוא זמנו לתורה. והנה יום אחד שם לב בשעת הצהריים בעת שרבינו נכנס לביתו לסעוד את ארוחת הצהריים, שהרבנית מושיבה אותו בחדר המבוא ומגישה לו לשם את מנתו.

אחרי שעברו דקות אחדות והגרי"ש חזר לבית הכנסת לתלמודו, פנה האב רבי אריה לבתו בתוכחה, כי עליה לכבד יותר את בעלה הגאון הצעיר הגרי"ש ולהגיש לו את ארוחת הצהריים בחדר הגדול הפנימי, בחדר שאוכלים בו בשבתות ולשם מכניסים אורחים, ולא להושיבו בחדר החיצוני.

שמעה הרבנית את דברי המוסר, ואמרה לו: אכן כך הנני נוהגת בדרך כלל, ודאי שאין זה כבוד התורה להגיש את ארוחת הצהריים בחדר החיצוני. אולם היום יש סיבה מיוחדת. ואז הראתה לאביה כי כמה מילדיהם הקטנים שוכבים חולים בחדר הפנימי. את דבר מחלתם לא גילתה לבעלה כדי שלא יופרע מעיונו מחמת הדאגה לבריאותם, בחכמתה הושיבה אותו באותו יום בחדר החיצוני בידעה כי לא ישים לב במיוחד לשינוי, ולא ישאל שאלות. וכך תוכל להסתיר ממנו את מצב בריאותם...

מחיי הבית הגדול

כפי שרואה כל מבקר בבית רבינו, הבית העתיק בן שני החדרים הכיל את משפחתו הברוכה עם שנים עשר ילדיו. (כולל שנים שנפטרו בשנות הינקות). והמטבח הקטנטן כסגנון שהיה רגיל לפני למעלה ממאה שנה מעיד על ההסתפקות במועט, ועל ההתרחקות ממותרות וחיי עולם הזה – כהכנה לחיי התורה.מחוסר מקום במטבח הקטנטן, הועמד המקרר שנרכש לימים – בתוך חדר השינה. (וניתן לראותו שם עד היום, וכן את הדגם הישן, שעדיין לא הוחלף). במשך שנים ארוכות לא היו צינורות הדירה מחוברים למים חמים, אירע גם שבקור הירושלמי קפאו המים שבברזים. בחיי הצניעות והדחק לא ראו צורך להתקין דוד מים חמים למערכת הצנרת, והדבר נחשב בעיניהם כ"מותרות".

כמובן שהצטופפו הילדים כמה במיטה אחת. וסיפרו, שמידי לילה כשהיה קם ללמוד היה מעביר בזהירות את אחת הבנות למיטתו שהתפנתה. שינת הילדים היתה ערבה עליהם, לקולו הרך שהסתלסל תוך כדי הלימוד כל לילה. הגדולים מביניהם, כשבגרו מעט, עברו ללון בבית הסבא רבי אריה לוין, מחמת חוסר המקום אחרי הצטרפות ילדים למשפחה .

לא זכור לבניו ולבנותיו שהענישם במכות בימי ילדותם, מלבד פעם אחת שנתן סטירה יחידה לבת שהתגאתה על אחותה בענין מסויים, וראה לנכון להביע בכך את מורת רוחו מהמידה הרעה.

ממידות ששנו חכמים

מעולם לא שמעו בני ובנות רבינו אותו מבקש מהם דבר, ולו הפעוט ביותר.

הוא לא גרס שיש להדר ולזכותם במצות כיבוד אב, ולבקש מהם דברים שיכול לעשות בעצמו. כגון נטילת ספר מהארון בחדר השני לעיונו, וכן כל דבר. אמרו עליו: לא קיים בלקסיקון (אוצר המילים) שלו "תביא לי"; "תעשה לי". כמה מתאמץ לא להטריח אחרים בשום דבר ומתאמץ לעשות כל דבר טורח בחייו עבור עצמו. ואפילו בדברים שאין בהם טירחה כגון לקחת ספר לא משתמש באחרים.

מספרת בתו הרבנית ישראלזון:אבא שליט"א היה חלוש ביותר ובריאותו תמיד היתה רופפת, לא זו בלבד שנולד בדרך ניסית אחרי שהרופאים התייאשו שיהיה להוריו בנים בני קיימא, ובברכת הסבא הגדול בעל הלשם שבירך את בתו "יהיה לך בעזרת השם בן אחד, והוא יהיה לגדול בישראל". עוד בילדותו תכפו עליו מחלות שונות, ובקושי החזיק מעמד ויצא מהן. משום כך לא יצא בחברת אנשים וכל היום בתור ילד, וכבחור, רק ישב בבית ולמד בחברותא עם אביו ההומלער-רב, ומעבר להתמדתו ושקידתו – לא היה שייך שיעשה דבר פיזי בבית מרוב חולשה.

כל הווייתו היא ניסי ניסים, אריכות ימיו שליט"א היא בגדר מופת מעל דרך הטבע ממש. בילדותנו חששנו כל הימים שנישאר יתומות מאב... לא פעם ולא פעמיים ממש ראינו שאלו הם "הימים האחרונים" שלו... הרופא אהרונוב לימד את אחת הבנות הגדולות למדוד את הדופק של אבא כדי לעקוב אחרי מצב בריאותו, ובדרך קבע נשמעו פעימות הלב בהפסקות גדולות... לאדם רגיל יש בערך 55 פעימות בדקה, ואילו לו היו בערך 40... הפרופסור רחמילביץ´ אמר עליו פעם שהוא יכול לצאת לטפס על הרים... כלומר אין סיכוי שאם ישמור על עצמו יתחזק ויתרפא.

הבית התנהל בצל הדאגה של האמא הרבנית ע"ה לשלומו ובריאותו. כל טוב לא נחסך מארוחותיו, עם העניות והדחקות ששררו כשבאופן קבוע לא אכלו בני הבית לשובע, ולא היה להם עוף אפילו פעם בשבוע... כל דבר טוב שמרו לאבא והגישו לאבא כדי שיהיה לו כח ללמוד תורה.בכל פעם, במשך כל השנים, תמיד הודה לזוגתו על האוכל בדיבורים מחמיאים: "כסעודת שלמה בשעתו" וכיוצא... כל מעט לחם בשמן היה סיבה להודות ולשבח, להכיר טובה על הדאגה!

באופן מפליא, בניגוד לחולשתו – כשהתיישב ללמוד – וכל הזמן רק למד ולמד – היה רענן כנער צעיר ובריא. כך עד היום. יתכן שהוא נראה "שקוף" מרוב חיוורון וחולשה, אבל כשמתיישב ללמוד בשתיים וחצי בלילה קולו רם חזק ועירני.האמא הרבנית הרי לא היתה יכולה לדעת מה שיהיה ממנו, לאיזה גדלות שיצמח ויגיע בתורה. בכל זאת מהיום הראשון היתה לה מטרה אחת ומשימה יחידה: להביאו לידי לימוד תורה בישוב הדעת ומתוך חוסר עול.

בטבעה היתה ממש הפוכה ממנו. פעילה מאוד, טורחת ועובדת קשה ביותר, בעלת שיחה קולחת וקשרים רבים. והכל הקריבה למענו שיוכל ללמוד בשקט כהרגלו. (היא היתה מספרת כי אחרי שנפגשה עם הגרי"ש לפני הנישואין ממש לא אבתה להתחתן עמו מרוב שתקנותו ועדינותו, אלא שאביה רבי אריה זצ"ל אמר לה: "עוד תראי...").בבית לא עשה כלום, גם לא לכבוד שבת או יו"ט. הקפיד לעשות דבר מה בעצמו לכבוד שבת, ודבר זה היה רק לצחצח את נעליו. (פעם בסוף שנות התש"ל הגיע יהודי אמריקאי וביקש מהרבנית את הזכות לצחצח את נעלי הגרי"ש, ענתה לו הרבנית שדבר זה הוא מקפיד לעשות בעצמו... ביקש הזר שיודיעו לו כאשר לרבינו לא יהיה כח לצחצח נעליים; "חס וחלילה" ענתה לו בחרדה, "השם יעזור שתמיד יהיה לו כח"...).

בימי העבודות והטירדה שלפני ערב פסח, היתה הטירדה בבית הקטן כפולה ומכופלת... הסבא והסבתא; ההורים; הילדים – כולם צפופים כאן כל השנה, וקשה לנקות בכזו צפיפות. מה עשתה הרבנית עם בעלה הגדול? – שכרה לו חדר ב"מלון רייך" שבשכונת "כרם", כדי שלא יופרע בלימודו מהעבודות שסביבו. בקשת עזרה ממנו, הס מלהזכיר בכלל. שיחות "לשם שיחה"; ודיבורים עם ילדיו או עם האמא אף פעם לא היו, כשהצטרך אמר והורה מה לעשות. העיר; חינך; הדריך. השיב לאמא בכל מה ששאלה בעניני הבית וגידול הילדים, ומיד מיד המשיך ללמוד.

לא היה מושג של רגע בלי הגמרא הגדולה. "טיולים"?? "ללכת עם הרבנית לאיזה מקום"?? זה רעיון מגוחך... לא היה זמן לזה.במרחק השנים הרב (יותר משבעים שנה...) לא שייך לזכור פרטים קטנים מהדרכתו בחינוך הבנות, אולם הכללים היו עקביים: בזמנן של הבנות הגדולות לא היה סמינר בית יעקב, רק של "המזרחי", ובנות רבינו נשארו אחרי סיום בית הספר היסודי בבית. לעזור לאמא במעשי החסד ובגידול המשפחה, (אפילו כשלא היה בבית כמעט דבר לאכול מרוב עוני ומחסור, חשבה הרבנית תמיד על הנזקקים יותר, והפרישה את המיטב והמירב מכל שהיה בהישג ידה והכינה מטעמים ושלחתם ארוזים בצנצנות זכוכית בידי הבנות הגדולות, לבית פלוני או פלוני...) החיים בבית במושגי הימים ההם דרשו הרבה עזרה פיזית. לדוגמא: מקרר הגיע לבית רק כשהיו הגרי"ש והרבנית כבני חמישים... עד אז היה ה"אייס-קעסטל" ארגז שבו הונח קרח שהיה צריך בכל פעם לסחוב בידיים משכונת בית-ישראל... רק הבנות הצעירות יותר למדו בסמינר "בית יעקב".

היה בית חינוך מיוחד יותר, אבל רבינו הדריך את בנותיו לא לסטות מהמקובל. ללכת "בשביל הזהב – האמצעי" של הרמב"ם, ולהיות נורמלי "כמו כולם". חלילה לא פחות, אבל גם לא לחפש יותר. הדרך של כולם היא הערובה שלא יהיו סטיות ח"ו. גם על ההליכה ל"ארגון" של הבנות בשבת הקפיד שילכו – כמו כולן.מעבר לזה לא היו לו דיבורים עם הבנות, עם הבנים הוסיף זמנים קבועים, של לימוד בצוותא כמובן. (בפרט זה יכולים בניו ובנותיו רק לקנא בזרים. כי אם מגיע מאן דהו שלא מבני המשפחה לשאול שאלה, מתייחס אליו האבא בכבוד ובסבלנות. גם אם מדבר מילה מיותרת שלא במקום, מקבל יחס של תשומת לב. אבל הבנים והבנות אינם מסוגלים להפריע את הלימוד. כך גדלו.

זו המציאות של הבית – לא מדברים עם אבא ולא מפריעים את הלימוד. לכן, כשהם באים אצלו בביקורים או בתורנות, אין להם שיחה משותפת בכלל...) בשבתות היה יושב גם בסעודות עם הגמרא הגדולה ולומד... קודם לכן היה שר "זמירות" בקול ערב. (אגב, גם בשנים המאוחרות יותר מקפיד על שירת הזמירות, ומבקש מהמסובים אצלו מחתניו או נכדים או נינים שישירו זמירות. אחרי כן יבקש את הגמרא פלונית או פלוני...).

מרוב עדינותו הטבעית ושתיקתו המולדת, שבכך ההתמדה והשקידה בתורה מצאו את מקומם בו בטבעיות; לא היו הילדים ניגשים אליו כשרצו דבר. אבא לומד ולומד... לא ראו דבר אחר. אבל לא חסרה בבית דמות אבהית: הלא הם גרו בבית זה יחד עם הורי הגרי"ש, עם ההומלער-רב והסבתא.ההומלער-רב היה שונה בתכלית באופיו מבנו רבינו. הוא היה יוצא בין הבריות, אומר שיעורים ושיחות לרבים, ואף נשים רבות היו באות לעזרת הנשים לשמוע את דברי מוסרו וחיזוקיו המעוררים וחודרי הלבבות.

גם בבואו הביתה היה מעורה בכל הנעשה. הוא היה מכבד את כלתו הרבנית מאוד, וכשילד רצה ממתק, ביקש ממנו... בלילות שבת קודש היה ההומלער-רב מברך את "ברכת הבנים והבנות" לנכדים...סיפרה אחת משומעי לקחו הקבועות של ההומלער-רב לאמא: היום בבית המדרש הודה הרב בשיחתו לרבונו של עולם על השמחה השוררת במעונו בהולדת הנכדה החמישית, אבל ברגישותו הוסיף: "היא [היולדת] היתה שמחה יותר בבן זכר"...בעתות שכאלו, כאשר שכבה זוגתו הרבנית בבית כיולדת, היה הגרי"ש בעצמו נושא בעול הבית כדי לאפשר לה לנוח. הוא היה פורס 2 פרוסות לכל ילד, ואם היה גם חלבה היה נותן מעט "חלבהל´ה".

והוא היה מוביל את הילדים לגן או לביה"ס, ומשם הולך לבית המדרש "אהל שרה" ללמוד... ביום הראשון בו יצא מהבית ללמוד בכולל "אהל תורה", התעלף. הוא לא היה רק שקט ועדין, אלא גם "מורא-מענטש" [פחדן]. היות ומעולם לא התנהל בציבור ולא למד בצוות חבורה, השתררה עליו "אימתא דציבורא" וחולשתו הטבעית הכריעתו...כשנפטר אביו ההומלער-רב בהיותו עדיין צעיר לימים, כבן 61, לא ראו כל התרגשות על רבינו. אף שהיה דבר פשוט ש"חרב עליו העולם" בלי הגזמה. זה היה אביו שהביאו לחיי העולם הזה, ורבו שהביאו לחיי העולם הבא. זה היה החברותא, והנפש הקרובה לו בעולם.

יחד גרו בבית אחד, ומפת אחת חלקו את פרנסתם. הגרי"ש אף פעם לא ניהל בית ולא שולחן שבת קודש, לא נשא בעול פרנסה, לא קיבל משכורת משום מקום ולא היה יכול לדעת מהיכן מביאים כסף הביתה... בכל זאת כל הרגשות היו מופנמים. כלום לא ראו בחוץ. (לעומתו, זוגתו התאבלה באופן קשה ביותר על האבידה הגדולה שאבדה בטרם עת).

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר