הרוצח השני עדין בנינו וכולם שותקים!

"בשבוע שעבר התייחסנו לכך שקיפוד חייו של לייבל קלצקי ע"ה קרה בפתח שלושת השבועות. שבועות, המנסים כל שנה לעורר אותנו, ללא הצלחה, לשים בצד את השנאות ההדדיות שלנו. והנה הקב"ה כפה עלינו באמצעות האסון, ימים אחוזי פחד אך ימים של אחדות המטרה, ימים של נפילת מחיצות ולו זמנית כדי להראות לנו שאפשר להתגבר על מחסומי השנאה, הקנאה ואיבת האינטרסים ההורסת כל חלקה טובה באיכות חיי הציבור שלנו.

"והנה", הוא ממשיך בטורו המושחז, "פתאום 'פצצת אטום' על ראש הקהילה! הטרגדיה הבלתי נתפס, בבאר שבע טרף את הקלפים כולם. קיפוד חייו של מנהיג עדה, שהמונים סרו למשמעתו. הסכין שפגעה בו פצעה אנושות את כולנו, כיחידים וכחברה. והזעקה שאינה מרפה: איך זה יכול היה לקרות? המחשבה על כך כל כך קשה, שהיינו שמחים לו יכולנו להסתתר מאחורי גבו של איזה פסיכיאטר, ולהסכים: 'נו מה אפשר לעשות, הוא בלתי שפוי, משוגע'.

"אבל שוב השאלה: האומנם? האם ההשגחה העליונה לא רוצה משהו מאיתנו? סתם כך קורים דברים איומים באמצע היום? ועוד בשבוע שלפני תשעה באב, יום חורבן המקדש? אז מה בדיוק, אבל בדיוק, רוצה מאיתנו ההשגחה העליונה?! קטונתי, הדבר מסור לגדולי הדור, ההוגים בתורה בתמידות ואשר שקיעתם בתורה ובעבודת ה' מעניקה להם חיישנים לקלוט את המסרים הראויים, בכל דור ודור.

"ועם זאת, האיר אברך יקר את עיני. הלכתי ביום שישי ברחובות ירושלים, בשעה שההלוויה של הצדיק רבי אלעזר אבוחצירא זצ"ל עלתה ירושלימה. ואז, עצר אותי אברך שלא הכרתי אותו ופנה אלי: 'סליחה, מה אתה אומר על מה שקרה?'

"נפלט מפי: 'נסתרות דרכי ה''. הוא חייך חיוך מריר: "כן, זה גם סוג של התחמקות. להטיל כביכול עליו ב"ה את האשמה כולה, על מה שקרה'. ואז הוא אומר לי: 'תגיד לי, האם במחשבה עמוקה לא כולנו רוצחים?"

"'למה אתה מתכוון?'

"'פשוט, האם הלבנתָ פנים של אדם או של ציבור, זה לא בגדר רציחה? האם דיברת לשון הרע על הזולת או על אדמו"ר אחר או על חסידות שלא מוצאת חן בעיניך, זה לא בגדר של רציחה? המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים. אמנם רציחה

ווירטואלית, אבל רצח! והמכה רעהו בסתר, זו לא רציחה? בל נתחמק, החברה שלנו לצערנו הגדול מלאה ברציחות אלו.

"כלומר, האווירה הרוחנית של הקהילה שלנו, עם כל קיום המצוות שלה, רוויה במעשי רצח במובן הרוחני. ובגלל הזלזול שלנו במעשי הרצח הללו קורה שבשוליים זה מתועל בעצמה אדירה לרצח ממש. ולא עוד כי אם לרצח של מנהיג צדיק. והכול כדי לזעזע אותנו למען נבין שכולנו רוצחים, מי פחות ומי יותר".

"אמר את פסוקו והלך. אכן, חשבתי, הצדק איתו.

"במשך השבת הרהרנו בדבריו של אותו אברך, ותוך בדיקה לאחור של אירועים ומחלוקות בתוך תוכי הציבור שלנו, בכל הרמות, שמנו לב עד כמה שהוא צדק, גם אישית כלפי כל אחד מאיתנו. כי לא מדובר בלשון הרע גרידא, לא מדובר בדחיית

תלמידות או תלמידים מסוג מסוים, עלינו לקרוא 'לילד' בשמו: רציחה ממש.

"לא מדובר במאבק בין עדות מסוימות ובפרסומי השמצה על קירות הערים, כי אם ברציחה ממש. זה המסר שחש אותו אברך. מסביבנו משתולל הרצח הווירטואלי ללא הרף. וכי איך נכנה מעשה שאדם שומר מצוות בגלל סכסוך כספי הפיל את רעהו במעשה מכוער למען הלבן פניו ברבים והקהילה שותקת למראה שפיכות דמים זו? וכך אמר לי האברך בחטף, נקרא לכל המערכת ההורסת אותנו בשם אמיתי: רצח, כשהתחושה היא שלמען הקבוצה שלי, למען העדה שלי, ולמען ולמען... מותר הכול. בא הרצח הציבורי הזה, להכות על קודקודינו לטלטל אותנו ולקרוא לנו: הרף!

"בפרשת השבוע הדנה בערי מקלט לרוצחים בשגגה אומר הפסוק: 'כי לא יכופר הדם כי אם בדם שופכו'. אכן, אם נשריש בקרבנו שבעצם כולנו רוצחים, אומנם וירטואליים, הרי 'הדם' הזה לא יכופר כי אם בדם "שופכו". בכך שנחזור אל המידות הנכונות של בין אדם לחברו, כולנו, כל אחד מאיתנו. ואם כי אני קטונתי להיות המטיף בשער אולם אחד מגדולי ישראל שליט"א ביקש ממני לפני שנים שאקדיש את עטי לנושא זה על כן אני מרהיב עוז בנפשי.

"ואם כאשר הפסיכיאטרים יקבעו שהרוצחים הנתעבים הללו הם לא שפויים בדעתם, ואם אנו ניאנח אנחת רווחה כאילו אנו פטורים, הרי זו תהיה לנו הוכחה עד כמה אנו לא שפויים".