זה מספר חודשים מתקיימת באי מנהטן שבניו ויורק, הפגנות מחאה נוסח אלו שהיו אצלנו בקיץ. אלפי אנשים עומדים בקור הניו יורקי מול רחוב וול סטריט ומפגינים נגד מה שנראה להם הקפיטליזם החזירי של המעצמה הגדולה בעולם.
מאות אלפים ואולי מיליונים אחרים בכל רחבי ארצות הברית שחיים ונושמים קפיטליזם מרגע היוולדם החליטו לומר די ולעצור את מה שנראה בעיניהם כמו כרטיס לכיוון אחד אל עבר התהום, וזה צריך שוב להזכיר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שהמהות והדגל המרכזיים שלה - הם החופש לדאוג קודם כל לעצמך ולעשות את המקסימום לרווחתך האישית.
סמלי המחאה של אותה הפגנת מחאה הם המספרים אחד ותשעים ותשע. כלומר - אחוז אחד מהציבור האמריקאי המשקיע את הונו בבורסה של וול סטריט קובע ומשפיע יותר על המדיניות הכלכלית מאשר תשעים ותשעה האחוזים הנותרים שנאלצים להתמודד עם התוצרים שנגזרים מפעילותו של אותו אחוז בודד.
סוג המחאה הזו, הוא חידוש עצום בארצות הברית של אמריקה. הכעס המופנה כלפי אותו אחוז של עשירים הוא לא דבר מובן מאליו במדינה שבה מיליארדרים הם מושא להערצת המונים ומיליונרים זוכים למעמד כמו ששום קבוצה אחרת לא זוכה לו. ובכל זאת נראה כי יש רגעים שבהם אומה או קבוצה מגיעה לסף הסיבולת שלה והיא נעמדת על רגליה האחרויות ואומרת. די!
ואם נעשה את האנלוגיה הנדרשת למתרחשת בשבועות האחרונים בתוככי החברה החרדית נגלה תמונת מצב עגומה וכואבת, אבל בבסיסה היא דומה בהחלט לטענותיהם של המפגינים בניו יורק הרחוקה.
כי גם כאן אחוז אחד ואולי הרבה פחות מזה קובעים עבור מאות אלפי איש בחברה החרדית מה תהיה תדמיתם בעיני הציבור הישראלי, מה יהיה היחס שאליו יזכו מאותו ציבור ובעיקר מה תהיה תגובתה המתמשכת של המדינה ושל רשויותיה הרבות.
די לראות את הבעות התדהמה שעולות על פני אנשים שאינם נמנים על מחנינו כשהם רואים את תמונות הזוועה של האלימות הברוטאלית שפשתה באחרונה ברחובות קריה, כדי להבין שלזעזוע הזה יהיה מחיר שאנחנו כולנו נצטרך לשלם.
מבטים רושפים
די לשמוע את אנשי המשטרה וגופי הרווחה שעומדים אובדי עצות מול עשרות אנשים שמכים באלות ובברזים את אחיהם דמם ובשרם כדי להבין שבפעם הבאה כשאחרים יהיו אלו שינהגו באלימות דומה אף אחד לא יוכל לטעון שלא אנחנו הבאנו את זה על עצמנו.
די לראות כיצד התקשורת עושה מטעמים ובצדק מצילומי האימה של גברים חרדים העומדים רושפי עיניים מול אוטובוס עמוס נוסעים אחוזי אימה, שלא עמד בקריטריונים שאותם הם קבעו, כדי להבין שהמסר היוצא מהתמונות הללו לציבור הישראלי הוא אחד: זאת מלחמה ובמלחמה כמו במלחמה כל האמצעים כשרים ואם ככה הם נוהגים אחד כלפי השני לא צריך לנחש מה הם עלולים לעשות לאחרים.
ולכן צריך לומר את הדברים כהווייתם. המצב הוא מצב חרום. וכמו במצב חרום צריך לנקוט באמצעי חרום כדי למנוע מאותו אחוז בודד לקבוע לכל היתר את גורלו . הקהילה החרדית שהוכיחה לא פעם את יכולותיה להתאגד ולהתאחד נגד גורמים מן החוץ צריכה לגלות את אותם כוחות גם נגד אלו הקמים עליה מתוכה פנימה. ויפה שעה אחת קודם.
ערבות הדדית
ולא שחסרים לקהילה החרדית כלים לטפל במקרים שכאלו. זה יכול להתחיל בעצרת תפילה המונית שבמקרה זה הייתה מעבירה את המסר הכפול הן לציבור הישראלי שממתין לראות מה תהיה תגובתו של הקול השפוי והן לאלפי ילדים חרדים ששומעים ורואים את מעשי האלימות ולא מבינים איך ניתן לשתוק על דבר כזה שעומד בסתירה כל כך מוחלטת לעולם הערכים עליהם הם מתחנכים. זה יכול להמשיך במעורבות אמיתית ורצינית של אנשי ציבור ועסקנים שהפעם יצטרכו לעבוד קשה כדי להרגיע את הרוחות. אבל בעיקר זה צריך להתמקד בהוקעה ציבורית ברורה ולא מתפשרת של אותם פורעים כדי שגם הם וגם הסביבה שמבחוץ יבינו שאין לנו חלק ונחלה במעשיהם.
זה נכון שחברות מיעוט נתפסות כמקשה אחת בעיני אלו שמביטים בה מן החוץ. זה נכון שקבוצות המיעוט נשפטות כקבוצה גם על מעשים של יחידים. כך למשל נתפסות קבוצות העולים מארצות מסוימות בדרך מסוימות ומארצות אחרות בדרך אחרת גם אם לא בטוח שמבחינה מעשית התמונה באמת מדויקת. כך למשל מתקבעת תפיסה ציבורית לגבי קבוצות מהגרים ולגבי בני מיעוטים על פי פרמטרים אמוציונאליים בעיקר, גם אם היא לא נכונה לגבי רובם המוחלט. אבל נראה שהפעם התירוצים האלו כבר לא מחזיקים מים עבורנו וכל עוד לא יצא קול גדול מהציבור החרדי שיתקומם ויגנה את דרך האלימות שננקטת כאופציה ראשונה לא נוכל להלין אלא על עצמנו כשנמשיך ונתפס כגוף אחד שצריך לתת את הדין על כל מעשה ומעשה של כל אחד מהחברים בו.
תדמיות ציבוריות מטבען נבנות שכבות על גבי שכבות שנים על גבי שנים. לתקן ולקלף אותן אחר כך זאת כבר עבודה מסובכת עם אחוזי סיכוי נמוכים. מאידך למעשים הללו אפקט מתמשך שלא תמיד אנו רואים את התוצאות שלו באופן מיידי. גם אם לא תמיד אנחנו יכולים למצוא את הקשר שבין המעשים הספציפיים ובעיקר בין השתיקה של הקהילה לתגובה של הציבור והמערכות הממשלתיות, אנחנו כבר למדי ניסיון שאם לא נתעורר בזמן לא נצליח להתחמק מהן.
הבעיה במקרה שלנו היא חמורה כפליים משום שאת אותם גורמים מתפרעים התדמית שלנו והתוצאות העלולות לנבוע ממנה מעניינות כקליפת השום. הם מצידם דווקא מעוניינים להאדיר את תדמיתם כגורמים שאסור להתעסק עימם מתוך כוונה שזה ישרת את מטרותיהם
ולכן התגובה הקהילתית צריכה לבוא דווקא מתוך ערך תחושת הערבות ההדדית שהקהילה החרדית התברכה בו כאחד מערכיה המרכזיים. האחריות שלנו כולנו כלפי עצמנו צריכה להוביל אותנו להתקומם נגד מעשיהם של קבוצות בודדות ששומטות את שטיח מתחת לרגלינו ולא מאפשרות לקהילה את מערכת התנאים שהיא מבקשת לייצר כדי לשמר על עצמאותה הייחודית ועל ממשקים עבודה סבירים מול יתר הציבור בישראל. אין לתשעים ותשעה האחוזים הנותרים ברירה אלא להתכבד ולומר את דברם כנגד האחוז הבודד!