סיפור מורכב זה להחזיק בית...
כשיש לך בית משלך, אתה חלק בלתי נפרד ממארג החיים בו, יש לך זכויות, יש לך גם חובות, אתה יכול להחליט על התקציב החודשי, או להתעצבן על עציץ שהוצב לא במקומו, מצד שני תתבקש לנגב את הנעליים בשטיחון הכניסה ואפילו לשלם משכנתא.
בבית שלך תהנה מארוחה חמה ומזינה, ממיטה חמה, אבל תאלץ לעשות קניות מידי פעם, גם אם זה לא התחביב המועדף עליך ואתה בכלל חובב קריאה מושבע.
הבית ו..כן גם המשפחה, הם שלך לטוב ולרע. ואם ממש רע לך,האופציה היחידה היא לקום וללכת. וגם במקום אליו תלך, אין שום ביטוח שתהיה מאושר...
חוסר אכפתיות זו פריבילגיה ששמורה לזרים, לשוכרים זמניים,לאנשים שלא מתכוונים להשאר...לאנשים עם תפיסות גלותיות.
ותפיסות מעין אלה שהתקבעו במהלך 2000 שנה נצרבו בדי אן איי הלאומי, והן מצטברות לתחושת הנרדפות ואובססיית "עומדים עלינו לכלותינו" המתגלה בכותרות התקשורת החרדית מהתקופה האחרונה: גזירות שמד, מוות רוחני, מלחמת עולם, אנטישמיות,ממש אפשר לראות פרשי הקוזקים בפאתי העיירה, או להריח את גייסות טיטוס עולות על ירושלים להחריבה. קטסטרופה מתקרבת!
זו גם המדינה שלנו
התפיסה הגלותית הטיפוסית נולדה משנים ארוכות של חיים כזרים בקרב עמים שונים. ופראנויות של שנים בהם היינו הסודנים של אירופה, אפילו אלף פלסנרים לא יצליחו לעקור.
היהדות החרדית עלתה לארץ והתיישבה בה בפרצוף חמוץ, לא לנער הזה התפללנו. החרדים ראו בעיני רוחם מדינה המתנהלת לפי התורה וברוח ההלכה, על פחות מזה קשה להתפשר.
מצד שני גם אם היינו חיים בממלכתם האוטופית של דוד ושלמה, לא בטוח שהנ"ל היו מקבלים אצלם ציון "עובר" בקלי קלות. ודי קל לדמיין את גפני יוצא מהקואליציה בזעם אחרי חטא דוד ובת שבע, או את ההפגנות הנזעמות שהיו מתארגנות תחת ההרמון בו שוכנו אלף נשות שלמה הנוכריות.
מסתבר שהגיע הזמן לשנות את התפיסה ולהבין שגם אם יש ביקורת על המגמות הרוחניות והערכיות של המדינה, ביקורת שקיימת אגב גם במקומות שלא נחשבים"מהדרין", אולי זה הזמן להבין שעם כל חוסר שביעות הרצון, זה מה שיש לנו ביד... החלופה לכך היא פשוט לעבור לגור במימי הים התיכון, או מה שיותר מורכב להוציא גרין קארד.
ואם זה הבית שלנו וזו המשפחה, גם אם לפעמים היא עושה בושות, צריך להתחיל לקחת אחריות. לא ייתכן שקבוצת אנשים שהיא חלק מחברה תתנהל לנצח בחוסר אכפתיות לאתגרים ולמשימות הקשות עמה היא מתמודדת. כמה אפשר לחוש זרים ומנוכרים? להביט על אחינו מתאבלים בימי הזיכרון וששים בימי העצמאות? ולחוש מנודים ודחויים.. תחושת שייכות נולדת מנשיאה בנטל משותף, מהתמודדות בצוותא.
אין לנו ארץ אחרת
אם ננתח את המציאות שלנו באופן הפשוט ביותר, הרי אנחנו פה כמעט שבעה עשורים בתנאי הישרדות קשים במרחב עויין. חבר׳ה יש אנשים רעים שרוצים להרוג את המשפחה שלכם, כמה אפשר שאחרים יקיזו דמם בשביל להגן עליה? בשביל לייצר לכם מרחב בטוח ונעים לגור בו ולהלך עליו?
חרדים, המקום הזה שאתם חיים בו הוא שלכם לא פחות מאשר של אחרים. הארץ הובטחה לעם היהודי כולו, ודאי לאלה המחזיקים בגאווה במורשת.
תחושות הזרות והניכור, הנרדפות והקיפוח שאתם חשים פה, הם בגלל שאתם לא לוקחים חלק בנטל לא בהגנה על גבולותו הרגישים של הבית שלכם ולא בבניה, בפיתוח ובהקמה. אתם חשים עדיין כמו מושק'ה הנרדף מהעיירה שהפריץ מתעמר בו,למרות שאין לכם שום סיבה אובייקטיבית לכך.
נכון, כרגע לא מטרידה אתכם השאלה מי יגן על ביתר עילית וקריית ספר. אבל ביננו, עם יד על הלב, כשנופלות עליכם רקטות באשדוד אתם מסתפקים בלימוד תורה או מתפנים לאיזור שצה"ל שולט בו ביתר יעילות, או נהנים מיתרונותיה המופלאים של"כיפת ברזל"?
שלום לכם אחי החרדים, ברוכים הבאים לבית שלכם, יש קפה ועוגיות בד"ץ בצד, תרגישו בנוח, תרגישו בבית...
0 תגובות