גל של הצתות שוטף בתקופה האחרונה את העיר ירושלים, בעיקר בשכונות פסגת זאב ונווה יעקב, כשלמרבה הבושה, מתברר כי משאחראים לכך - הם דווקא ילדים חרדים.
ואם לא די בכך, שבשעת לילה הם מציתים יערות, בהצתה שבתוך רגע קטן יכולה להפוך למלכודת מוות, אחדים מהם מתנכלים לכבאים, ללוחמי האש, שמחרפים את נפשם כדי למנוע את התפשטות הלהבות ולהילחם למען הצלת חיים.
כעת, לאחר מפגש מיוחד שנערך בין מפקדי הכיבוי לרבני השכונה, יוצא אחד המפקדים, דוד סרור - מפקד צוות כיבוי ירושלים, במכתב נרגש - המתפרסם לראשונה ב'כיכר השבת', להורים ולילדים, בניסיון לעצור את הגל המסוכן, שעלול לעלות בחיי אדם.
"לאחיי", כותב מפקד הצוות במכתבו, "אני כותב את המילים האלה אחרי עוד שריפה. עוד לילה של עשן ביערות סביב ירושלים. עוד קריאה, עוד קבוצה של כבאים מותשים עולים על משאיות בזמן שמשפחות מתיישבות לארוחת הערב. עוד סכנת-נפשות שאף אחד לא רואה, כי ברוך השם, רוב הלילות אנחנו חוזרים הביתה בחיים. ושוב אומרים לנו שזה היה ילדים חרדים".
סרור מדגיש כי "שריפה היא לא משחק; לא שטיק; לא "ילדים שהם ילדים", לא "רק כמה שיחים שרופים". כשאנחנו מגיעים אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו. הרוח משתנה תוך שניות, האש קופצת מעבר לכבישים. ילד לכוד, מתנדב מתמוטט מעשן, נהג שלא רואה דרך האוויר השחור - תנועה אחת לא נכונה ואדם נשרף חי".
מפקד הצוות, מתאר את הכאב בהגעה לזירות הצצתה וכותב: "לכל כבאי יש סיפורים שהוא לא יכול לשכוח - ובכל זאת אנחנו באים; ובמה אנחנו נתקלים כשאנחנו באים? אבנים, קללות, ילדים צוחקים כשאנחנו גוררים צינורות במעלה הגבעה. ילדים מקללים אותנו בזמן שאנחנו מכבים אש שהם בעצמם הציתו".
"באנו להציל את היער שלכם, את הבתים שלכם, את ההר שלכם, את האוויר שלכם - והילדים שלכם מתנהגים כלפינו בבוז. אתם מבינים מה זה עושה לאדם במדים רטובים מזיעה בשתיים בלילה? דתי, מסורתי, חילוני, קיבוצניק, ירושלמי, ימין, שמאל - אף אחד לא שואל את השאלות האלה כשההר בוער. אנחנו עומדים יחד עם צינורות בידיים ומנסים למנוע מירושלים לעלות באש - והילדים שלכם זורקים עלינו דברים".
סרור ממשיך ומתאר את הסיטואציה הקשה והשאלות שעולות מלב כואב: "כיהודי מסורתי, זה שובר אותי לעמוד שם ליד כבאים חילונים בזמן שהם שואלים בשקט: "שוב? שוב ילדים חרדים?" - ואין לי תשובה. כי הקהילה שאני בא ממנה מסוגלת לחסד בלתי נתפס; הרי מדובר במשפחות שהיו נותנות את המזרן האחרון שלהן כדי לעזור ליהודי אחר. אנשים שמקדישים את חייהם ללימוד תורה, ביקור חולים, האכלת זרים, דאגה לאלמנות ויתומים.
"אז איפה המבוגרים עכשיו? איפה הזעם, האחריות, הקול שצועק שזה חילול השם? שהיערות סביב ירושלים אינם הפקר? שכבאים הם לא מוצר מתכלה? שילד בן שלוש עשרה ששיחק באש יכול להרוג אנשים? שהאנשים שבאים להציל את הבתים שלכם הם לא אויב? אתם יודעים מה זה לעמוד בעשן שעות ואז לשמוע אנשים מבטלים את זה כאילו זה שטות? אתם יודעים מה יכולות להיות ההשלכות, כשכבאים מתחילים לחשוש מקריאות להגיע לשכונות מסוימות? אתם יודעים את הבושה לשמוע עמיתים מדברים על "החרדים" כאילו חוסר אחריות הוא חלק מחיי תורה?
"ולפני שמישהו אומר "הם רק ילדים" - ילדים לא מחנכים את עצמם. ילדים לא זורקים אבנים על כבאים בחלל ריק - הם לומדים מה המבוגרים סביבם מוכנים לסבול. אם הבן שלך יכול לצטט תוספות אבל לא מבין אחריות לחיי אדם אחר, משהו השתבש. אם הוא חושש מביטול תורה יותר משהוא חושש מסיכון חיים, משהו השתבש. אם הוא יכול להסביר כל הלכה של שבת אבל מתייחס לעולם שמחוץ לרחוב שלו בהפקר, משהו השתבש. אם הוא רואה איש בקסדת כבאי ומושיט יד לאבן, משהו השתבש".
לסיום, מדגיש סרור במכתבו: "אני לא אומר את הדברים האלה מתוך שנאת חרדים, בדיוק להפך. אני כותב את זה כי אני אוהב את העם שלי. כי אני מסרב לקבל שזה מי שאנחנו. התורה אומרת: ונשמרתם מאד לנפשותיכם!".
והוא מוסיף ומבקש: "תיזהרו ותשמרו על החיים, שלכם ושל אחרים. האנשים שבאים כשההר שלכם בוער שומרים על החיים שלכם. למדו את הילדים שלכם להבחין בין אויב למציל. דברו עם הילדים שלכם - בבתי הספר, בישיבות, בשולחן השבת. הפסיקו לצחוק על הדברים האלה, הפסיקו להגן על מה שצריך לבייש אותנו. כי יום אחד, חס ושלום, כבאי לא יחזור הביתה - ואתם תדעו למה, ואתם לא תגידו דבר".
0 תגובות