אנחנו משקיעים כל כך הרבה בחינוך הילדים - מסבירים, דורשים, מזכירים, מציבים גבולות. אבל האם חינוך הוא באמת בעיקר מערכת של "מותר ואסור", "צריך וחייב"?
המשפיע החסידי הרב אשר פרקש ממשיך את סדרת החינוך לאור החסידות, ובפרק השלישי מציג מבט עמוק ויסודי על מהותו של החינוך היהודי: לא רק ללמד את הילד מה לעשות, אלא לעזור לו לגלות מי הוא.
מתוך ביאור נפלא של הרבי מליובאוויטש על השאלה מדוע מצוות החינוך אינה נמנית כמצווה מן התורה, מתברר שחינוך אמיתי שייך למקום עמוק יותר מציווי ופקודה. הוא נוגע בזהות עצמה - בתחושה הטבעית של הילד: אני יהודי, והיהדות היא החיים שלי.
הרב פרקש מסביר כיצד הגישה הזאת משנה את האווירה בבית ובכיתה, מדוע דווקא מנהגי ישראל תופסים מקום מרכזי כל כך בחינוך, ואיך אפשר לעבור מחינוך שמרגיש כמו אוסף מטלות — לחינוך חי, שמח ומהותי.
השיעור מתחבר גם למהותו של חודש אלול — "אני לדודי ודודי לי": קשר עם הקב"ה שאינו מתחיל מחובה חיצונית, אלא מתעורר מתוך עצם הזהות והקשר הפנימי של יהודי עם הקב"ה.
פחות פקודות, יותר זהות — וכשהזהות חיה, גם המעשים מקבלים אחרת.
החינוך לאור החסידות | פרק שלישי.
0 תגובות