לפני עשור שנים, כשמתווה הכותל בא לעולם הייתי כתב בעיתון 'בקהילה' ומתוקף תפקידי סיקרתי את כל תהפוכותיו וגלגוליו השונים. החל מהימים שדרעי גפני וליצמן נתנו "הסכמה שבשתיקה" למתווה שגיבש חובש כיפה בשם מנדלבליט, אז מזכיר הממשלה - ועד לימים שהחרדים התהפכו ודרשו מתווה חדש.
הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל, קיבל אז את המתווה "בלב כבד" וציין באוזניי כי אם חברי הכנסת החרדים לא היו מקבלים אותו בהסכמה שבשתיקה הוא לא היה עולה בממשלה. רה"מ נתניהו הגדיר זאת "פתרון הולם ויצירתי". גורמים חרדים מעורבים ידעו לספר כי בהוראת הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, עו"ד יעקב וינרוט המנוח עבר על המתווה והכניס בו עוגנים משפטיים לקדושת הכותל. הנרטיב החרדי היה: "הרע במיעוטו". נשמע לכם מוכר? אתם לא טועים.
לא יצאו ימים מועטים והחרד"לים החלו במלחמת חורמה נגד המתווה. הם למדו היטב את כל סעיפיו ויצאו עם הסברה רחבה לציבור הדתי והחרדי על הסכנות הטמונות בו. גם הרבנות הראשית יצאה נגד. המתנגדים תוייגו כ"קיצוניים" אבל לא נבהלו. מי שסייע להם להדהד את המסרים הייתה התקשורת החרדית הבלתי מפלגתית. התוצאה: דרעי גפני וליצמן נבהלו ודרשו מרה"מ מתווה חדש. נתניהו כמו נתניהו, פחד מהרפורמים מחד ומהחרדים מאידך, ועשה את מה שהוא הכי מומחה בו: דחה והקפיא.
הצעות רבות התגלגלו. דובר על מתווה פשרה, שהרחבה שהוקצתה לרפורמים תישלט בידי גורם שלישי כמו הסוכנות היהודית, שהכניסה אליה תהיה צדדית ועוד כל מיני ניסוחים שימנעו הכרה ממלכתית ברפורמים. כך או כך, הקו המיליטנטי לא זכה למחמאות. גפני למשל תקף את הראשל"צ דאז הרב עמאר שערך תפילה במתחם המריבה. "אני לא הייתי הולך לשים מחיצות ולעשות פרובוקציות כשיש פתרונות, ויש", טען גפני.
גפני כמו ליצמן, כמו דרעי, דיברו ברוח זהה: נילחם נגד הכרה ברפורמים, לא נסכים לפיקוח שלהם על המקום כפי שדרשו, אבל על פשרה סמנטית של תפילות במיקום מרוחק וצדדי, על זה לא בהכרח שווה לפוצץ את העסקה. על להפיל את הממשלה איש לא העז לדבר. שומו שמיים. בפועל כלום לא התקדם וכך העניין מתגלגל שוב לבג"ץ.
בשבוע שעבר נפל דבר. בג"ץ עשה את אשר זמם וחייב להתקין לנשות הפרובוקציה רחבה קבועה וגדולה עם גישה ראויה. לא צריך להיות משפטן כדי להבין שלבג"ץ אין סמכות לדון בנושא דתי רגיש כל כך. אבל את האשם העיקרי צריך לתלות בממשלה שלא העזה לומר לבג"ץ כי היא מבטלת את המתווה שהיא עצמה יזמה ואישרה. במצב כזה, בית המשפט היה נקלע לבעיה קשה.
ה"ללכת עם ולהרגיש בלי" של נתניהו עלה לכולנו ביוקר. כך ניתנה לביהמ"ש מתנה בה הוא יכול להיתמם ולומר: אני לא מתערב בקביעת מדיניות, אני בסך הכל מורה לוועדת השרים של הממשלה ליישם את מה שהיא עצמה קבעה והחליטה. כעת מנסים בממשלה לקדם חוק במהירות, גם באותם ימים ח"כ אייכלר הבטיח לי כי "אם בג"ץ יפסוק לטובתם נתקן זאת בחקיקה". ימים יגידו אם המשימה צלחה.
בהשלכה להיום אפשר להסיק כי רק עמדה מלחמתית עזה יכולה לייאש את הרפורמים ולהבהיר להם, למדינה ולבג"ץ כי אין טעם לנסות. אם אנחנו מכילים ומבינים שאין ברירה, הצד השני מקבל דרייב לנעוץ טלפיים. זה נכון בגיוס וזה נכון גם במתווה הכותל. התוצאה תלויה בעיקר בנו.
לסיום, הערה קטנה על צמדי המילים הבלתי אפשריים: 'הכותל הרפורמי', ו'נשות הכותל'. מה להם פה ומי להם פה, שהם עונדים לראשם תארים הקושרים אותם עם המקום המקודש לעם היהודי מדורי דורות?
לא עליהם תלונתנו כי אם עלינו, הכותבים החרדיים. הם עושים שימוש ציני וזול בכל הקדוש והיקר, ואין לנו ציפייה שתהיה להם התחשבות בערכים רוחניים. אבל אנחנו, שגדלנו על קדושת השם, שהורגלנו שלכינוי ולהגדרה יש משמעות חשובה, האם גם אנחנו ניפול בפח התקשורתי והמיתוגי שטמנו לנו אויבינו הרוחניים?
נכון, נוח לנו להשתמש בקיצורים, בהגדרות ובכינויים. כך טבעם של בני האדם, שאוהבים לקרוא שם לכל דבר. אולם, עלינו להיזהר שהנוחות הזו לא תביא לעולם התקשורתי החרדי את המונחים השגויים והנוראים הללו. מוטב נעשה אם נשכיל למצוא שמות אחרים.
'נשות הפרובוקציה' הוא שם יאה ונאה הרבה יותר מ'נשות הכותל'. שם זה מגדיר במדויק את מה שהן עושות. כך גם נשמור על קדושת הכותל הדרומי ולא נחללו בתואר 'רפורמי'. השכינה לא זזה ממנו בדיוק כמו שהיא לא זזה מהצד הצפוני של הכותל המערבי, ושום תנועה רפורמית או קונסרבטיבית לא תוכל לשנות את מציאות הקדושה הזו.
0 תגובות