בשל מה הרעה הזאת? שאלה זו, כאן בניסוח של ספר יונה, מלווה אותנו תמיד. בכל צרה שלא תבוא עלינו, עוסקים אנו ב"נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה". היכן טעינו? היכן עיוותנו? הדברים קל וחומר כאשר מדובר באסון כה נורא, כפי שפקד אותנו ביום הגדול והקדוש של שמחת תורה. במה עלינו להתמקד?
יש לשלול מראש את התשובות השבלוניות: צניעות, לשון הרע, אינטרנט, ודומיו. כאשר התשובה ידועה מראש ורק מחכים לשאלה שתישאל, הרי שאין כאן בדל הקשבה. כפי שכולנו יודעים מניסיון אישי, תשובה ראויה נובעת מתוך הקשבה לשאלה, ולא מתוך תסריט שנכתב מראש. אז מה כן?
ראיתי לאחרונה דברים שפרסם מכר ותיק בנושא, תחת הכותרת "היחס לצבא ולעולם התורה בימים קשים אלה". "אי אפשר לטשטש את המציאות", נכתב שם. "המסיבה הידועה שהסתיימה בטבח מחריד [...] היתה מסיבה של גילוי עריות ועבודה זרה [...] אלפי אנשים רקדו מול עגל הזהב [...] וחרון אף נשפך".
והנה, מצאנו את האשמים: החוגגים והעונים אחריהם. החילונים. "כואב מאד שיהודים מתים", נכתב, "גם יהודים רשעים". "אבל יש עיקרון שחייבים לדעת אותו: כל הקיום שלנו תלוי ביהדותנו [...] וכשיש חטא יש חרון אף". "אין לגיטימציה ליהדות החילונית", זעקה אחת הכותרות – וזהו המסר העיקרי של האסון.
חלילה, לדעתי, לכתוב כדבר הזה. מעבר לחוסר הרגישות המזעזע כלפי הקורבנות ומשפחותיהם, שחלקם יהודים תמימים ויקרים שאבדו את דרכם במבוכות החיים , האם ניתן בכלל לתלות את הקולר בחילוניות בכלל ובקורבנות בפרט? איך היינו מרגישים לו היו כותבים האשמה מקבילה על החרדיות והקורבנות אחרי אסון מירון?
יתרה מזו, מובן מאליו שמדובר באירוע לאומי שחורג לחלוטין מממדי המסיבה. מסיבות כאלו מתקיימות השכם והערב, ומה היום מיומיים? וכי לפתע הפך כל העם חילוני כדי להביא עלינו את הרעה הזו, כדי לקבוע כי התיקון הנדרש הוא "להתנער מהחילוניות ומספיחיה הדבקים בנו"?
"לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי", אומר הקב"ה. אך אם במצב הלאומי מדובר, יש נושא אחד שזועק עד השמיים: אחדות העם. הגענו הרי לשפל בלתי נתפס, על סף מלחמת אזרחים, וכל כך למה? בגלל עילת הסבירות, חוק הגיוס, מחיצות ברחובות, חוק הנבצרות, ועוד עניינים פתירים להפליא שדרשו מאתנו קצת מתינות, קומץ הקשבה, ובעיקר הפנמה עמוקה שכולנו עם אחד.
והנה, נחתה עלינו מכה נוראה, שלפי עדות המחבלים עצמם קשורה מהותית לחולשתנו במצב מפולג – המחזירה אותנו לתובנה פשוטה זו. כן, אחים אנחנו. ראויים אנו להילחם אחד על השני ולמות אחד על השני.
ומצאתי אילן גדול להיתלות עליו, הרי הוא האדמו"ר מבעלזא רבי ישכר דב רוקח זצ"ל, מנהיג דגול בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בעת צרה לישראל, התקבצו לפניו זקני הדור וביקשו ממנו להכריז כי אין תרופה למכות הקשות זולת התעוררות התשובה – עם הפניית אצבע כלפי אלו הרחוקים מן המצוות.
הרבי סרב לכך בתוקף, והשיב כי "העיקר שיהודים יאהבו זה את זה. וצריך לאהוב אפילו לאיש היותר גרוע שבישראל כנפשו ולאחד הלבבות ולרחק כל דבר הגורם פירוד לבבות ובזה תלוי ישועתן של ישראל בעת צרה".
הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד, שהביא את הדברים בספרו "אם הבנים שמחה", מסיים וכותב: "אל תהי חסיד שוטה ומבוהל לקטרג על ישראל ולעשות פירוד בין הדבקים, מה גם בעת שמדת הדין מתוחה על כלל ישראל ועת צרה ליעקב רחמנא ליצלן". וכך נאמר גם אנחנו. כמה התחזקות ראינו בימים אלו. כמה אמונה פשוטה, כמה רגש יהודי. כמה מסירות נפש. כמה אחדות.
אחדות אינה רעיון מופשט. היא דורשת מכל הצדדים ויתורים ושינויים. בשוך הקרבות, בס"ד, עוד תהיה הזדמנות לחשוב על מה נדרש באופן מפורט. לעת עתה, בעיצומם של חבלי הלידה, עלינו להפנים את דברי האדמו"ר מבעלזא הפשוטים: כולנו נלחמים יחדיו מול אותו האויב. כולנו עם אחד.