מוצאי שבת, 14/10
אשתי חוזרת ממשמרת ביה"ח נוספת ב-11:00 בלילה. אנחנו משוחחים קצת, אני נושק לילדים לפני היציאה לבסיס. הם רדומים, מתוקים כל-כך בשנתם. שעת חצות, יוצא למשמרת לילה נוספת, נזכר בעת כתיבת השורות בבדיחה הפנימית אצלנו בבית, במה שאשתי האחות לא מצליחה לטפל היא מעבירה אלי לשלב ב'...
>> למגזין המלא - כנסו
אם בבית הייתה שבת בבחינת גן עדן, המעבר חד לצד השני... עדיין יש מה ללמוד כאן וכל מקרה לגופו. המצב רגוע יותר והקצב איטי, יש יותר זמן להשקיע בכל טהרה. ההוראות בחדר כבר מתנהלות בקודים קצרים, מכין כרית (צמר גפן רטוב עטוף במגבת לספיגת נוזלים / דימום מאסיבי), מכין פד גזה לספיגת נוזלים / הפרשות, מחטא בקפידה חפצים אישיים כדוג' תמונות אישיות, טלפונים ניידים, מפתחות רכב, חפצים היקרים כל כך מנטלית לליבם של משפחות הנרצחים, ומיועדים למיון והעברה למשפחות. סוגר בשקית סטרילית + מדבקה עם מס' חלל, ויוסי משמש כאחראי הקבוע להעביר לעמדת החפצים.
- הריחות, הפנים והזיהוי | יומן אישי מטלטל מחדרי הטהרה במחנה שורה
- "אני מכניס גופה לזיהוי, ומגלה שעל השקית נכתב: 'חשד למחבל'" | יומן אישי מטלטל
כך קורה ברוב המקרים, למעט מקרה הזכור לי ממוצ"ש. אברך מזק"א הנמצא איתנו ועונה לשם אהרל'ה (אהרל'ה ידוע בארגון בניסיונו העשיר ובמומחיות המיוחדת רק לו לאיסוף רקמות וממצאים בשטח, ולאור הניסיון, בקי ורגיל בהלכות הנוגעות לקבורת דם יהודי), כחלק מהנוהל לוודא שלא נשארו חפצי ערך על גופו, מבצע חיפוש מהיר בבגדיו של המנוח, ושולף מעומק כיס מכנסיו מספר מטבעות מגואלות בדם שנקרש לפני כמה ימים, מעביר אלי וממשיך לכיסי החולצה. "לנקות או לקבורה?", אני מקשה, והוא עונה מבלי להרים מבט: אין זמן לזה - לקבורה, לקבורה! אני מניח את המטבעות (חמישה שקלים ועשר אג') בפינת הארון הריק, בזיכרוני עולים מאליהן דברי המשנה באבות: "בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד". מחשבה חצופה ומשעשעת כאחד עולה בי, הרי הפעולה שביצעתי בהכנסת כסף לארונו היא בניגוד נחרץ לדברי המשנה...
נזכר בסיפור קצר ששמעתי לפני שנים ומוסר השכל בצידו: אחד מהאחים רייכמן נפטר בקיץ האחרון והותיר אחריו מיליארד דולר. הוא השאיר שתי צוואות, והורה שאחת מהן תפתח מיד לאחר מותו, והשנייה רק אחרי השלושים. בין ההנחיות שרשם בצוואה הראשונה הייתה בקשה שהוא ייטמן עם זוג גרביים מסוים שהוא חש להם חיבה. ילדיו מיהרו להביא את הגרביים לחברה קדישא וביקשו לקבור אותו עם הגרביים. בחברה קדישא סירבו כמובן לבקשה, והזכירו למשפחה שזה בניגוד להלכה. בני המשפחה התחננו והסבירו כי אביהם היה אדם אדוק ומלומד ובוודאי הייתה לו סיבה טובה לבקשתו האחרונה, אבל בחברה קדישא עמדו בתקיפות בסירובם. בזעם רב פנתה המשפחה לבית הדין הרבני, והדיין הסביר להם בעדינות: למרות שאביכם השאיר את בקשתו בהיותו עדיין בעולמו, הרי שעתה, כשהוא בעולם שכולו אמת, הוא בוודאי מבין שזה אך לטובתו שייטמן בעפר ללא גרביים, וכך נקבר הרב רייכמן ללא גרביים. מיד לאחר ה-30 נפתחה הצוואה השנייה, ונאמר בה בערך כך: "אני רוצה שאתם באמת תבינו ותטמיעו שלאדם יכולים להיות מיליארד דולר, אבל בסוף, הוא לא יכול לקחת עימו לקבר, אפילו זוג גרביים".
מסיימים מקרה נוסף, טיפול ברבש"צ (רכז ביטחון שוטף צבאי – בקיצור, ראשי כיתות הכוננות). שהוכרו ע"י המדינה כחללי מערכות ישראל. אני עדיין בחדר לבדי, מוסיף שמן מיוחד לארון, (שמן המפיץ ריח טוב ומנטרל ריחות לא נעימים). י', המפקד, פורץ אל החדר בסערה, הנייד צמוד לאוזנו, בעודו צועק אל תוך הפומית. "לא מעניין אותי... לא עושים את זה...". בידו הפנויה מסיר את כיסוי הארון בעדינות, מציץ פנימה ואומר לאלמוני בצידו השני של הקו: לא עושים את זה סתם... שיחפרו לרוחב עוד קצת... ולאחר כמה שניות נוספות מסיים את השיחה ורוטן לעברי. שמעת? הוא שואל רטורית ומייד מסביר, המשפחה החליטו לעשות לוויה אזרחית והארון הזה לא נכנס לבור שחפרו בבית העלמין. אז האחראי דורש שנעביר את הנפטר לארון צר יותר שמתאים לבור שנחפר. והוא ממשיך בקולו הרוטן: אמרתי לו שיחפור עם דיסק או טרקטור. לא אכפת לי איך, וההלוויה עוד ארבע שעות. מה אתה אומר? הוא מפנה אלי מבט שואל.
אני מתבלבל לרגע, איך אני קשור להחלטה בנושא זה? אבל בכ"ז שוקל לרגע את צדדי הספק בראשי ועונה במתינות. אין ספק שצריך לכבד את רצון המשפחה! אני מציין בפניו את העובדה שמדובר בבחור גבוה (במחילה מכבודו), שהכנסה לארון צר יותר תהיה מלווה בטלטול מיותר עבורו, ובוודאי הדבר יגרום לו צער מיותר. ומצדד בדעתו שישכנע אותם לטרוח מעט יותר ולחפור את הקבר. אני מוסיף ואומר לו שאולי כדאי לערב רב במידת הצורך, ולסיום מוסיף בנימה אישית שאם בכל אופן יוחלט בדרגים הגבוהים להעבירו לארון אחר, אני מחוץ לסיפור. (האמת שאני חושש לבצע את הפעולה ומודה בליבי על כך שיש לי את האפשרות בתור מתנדב להימנע מפקודות שאינן לרוחי). הנה סיום טוב לסיפור: בשעות הלילה המאוחרות פגשתי שוב את י' ששמח לבשר לי שאמנם ההלוויה התעכבה מעט, אבל אכן הבור הורחב על ידי טרקטור והמנוח נקבר בכבוד הראוי. אנקדוטה זו מבהירה לי שגם תקלות טכניות (לכאורה) צריכות להתנהל ברגישות גבוהה ביותר.
בחוץ, ליד מכולות הקירור העצומות (לאחסון מאות הגופות) אני פוגש את לייזר (מכר משכבר הימים) עומד בחברת מתנדבים נוספים. אנחנו משוחחים מעט, הוא נכנס למכולה ויוצא משם עם בקבוק קולה גדול צונן. השיחה נפסקת, והכל תולים בו מבט תוהה בקשר למיקום שבו בחר לאחסן את השתיה. לייזר מגמגם בהתנצלות, שם בטוח אף אחד לא יחליט "ללוות ממני"... מאן דהוא שולח אליו מבט ספק נוזף ספק משועשע, "אתה יודע למה אסור להניח במקרר הזה קולה?", לא ממתין לתשובה ועונה: "זה לעג לרש (למתים), קוקה קולה זה הרי 'טעם החיים'...". מכאן הבדיחות עולות שלב להלצות על חשבון משאית השוקו שעברה הסבה להובלת גופות בשר ודם, אך הבחור לשמאלי מביע זעזוע ומדגיש את מורת רוחו לשמע הבדיחות. אני מניח יד על כתפו ומסביר שלדעתי, ככל שהמקרים כאן קשים יותר, רמת ההומור השחור הידוע בקרב אנשי החברה קדישא עולה בהתאם. ה'מאן דהוא' מתקרב למרכז המעגל בעודו נואם בלהט ובתנועות ידיים מהירות על העובדה, שכנראה יש כאן צורך הכרחי לשמור על שפיות, שמתבטאת בקרב רבים גם בצורך לצחוק על המוות, ובכך אולי להתמודד מול הפחד ממנו.
בחדר 1 הדלת סגורה כעת. שם עסוקות כעת צוות נשים צדקניות בטיפול בחיילות שנפלו בקרב, כפי שמסביר לי ג' (בערך בן גילי, מילואימניק) שכבר צבר ניסיון בצוות סריקות לאיתור גופות במלחמת צוק איתן, אך רק בשבוע החולף התנסה בעריכת טקס הטהרה, תוך כדי שאנו מובילים עגלה שעליה גופה סגורה בשקית כהה. בסוף המסדרון אנחנו נעצרים לאט, ומניחים אותה מאחורי הדלת הסגורה, ג' מוסיף משפט לסיום: "אחרי שיסיימו שם הן יכניסו את החללה הזאת". אני מתעכב על המילה חללה, כך אומרים? חללה? כן! הוא מפטיר בחיוך. מה אתה מעדיף, חללית?
יום ראשון בלילה, 15/10 - מעל שבוע ללחימה
בסיס חללים שורה, המקום שקט יחסית. שער הברזל הענק נפתח בלחיצת כפתור, משאית נוספת נכנסת ברוורס למתחם והמקום מתעורר לחיים תוך דקות. מעבירים לרישום, ואחריו לקירור, נושאים אלונקות מלאות להמשך זיהוי, פועלים כבר כמו על אוטומט. לפתע, ללא התרעה מוקדמת, שוב שקית קטנה... ריבונו של עולם, אני תוהה לעצמי, מה כבר יכול להיות שם? כל פעם שאני נתקל בזה אני מצטמרר מחדש ללא שליטה. אני מגרש את המחשבה הסוררת, מלווה את הגופה הקרה, ממלמל פסוקי יושב בסתר עליון, ומוסיף תחינה בלחישה: שיהיה הילד/ה הטהור/ה מליץ יושר על עם ישראל שכה זקוק לרחמי שמים עכשיו.
חשוב לי לחזור ולהזכיר שוב על המניעה ההלכתית לתאר את הפעילות השוטפת במלאכת הטהרה (פגיעה בכבוד המת), על הניקוי וסגירת פצעי ירי הנשנית אין ספור פעמים (ע"י צמר גפן לח המוצמד לגוף כדי למנוע מהדם לנזול וללכלך את התכריכים הלבנים השייכים לנפטר), ההלבשה וההתנהלות המכבדת בהרמת ונשיאת הגופה. במשך רוב היום והלילה זה התפקיד העיקרי לשמו באים חברי לצוות, תפקיד המתבצע ללא הפסקה, ודורש ריכוז גבוה תוך שמירה על פרטי ההלכות הרבות, יחד עם עבודה ללא הקלות, מקרה ועוד מקרה ועוד מקרה, אחד אחרי השני במשך שעות רצופות ורבות.
יום שני, 16/10 - שעות הלילה
הפעילות עדיין מעטה, ב"ה כבר רוב רובם של הנרצחים הובאו למנוחת עולמים, בוודאי שעלו למקום הגבוה בגן עדן. אמבולנס זק"א נכנס באיטיות, פורק כמה גופות בודדות ולאחריהן אלונקה עם שקיות קטנות ממוספרות במדבקה אדומה. מתנדב זק"א המלווה את הטנדר מעדכן את האחראי על הרישום שאלו "ממצאים" מקיבוץ בארי. ואני לתומי חשבתי שממצאים הכוונה לחפצים אישיים או בגדים מגואלים בדם שמיועדים להגיע לקבורה, אך בהיותי בחדרי הזיהוי מתברר לי שממצאים הכוונה היא... חלקים (כבר כמה דק' אינני מוצא מילה נכונה ועדינה להסביר)... שדינם להגיע לקבר ישראל.
4:00 לפנות בוקר
האמת היא שתכננתי להישאר כאן עד 6:00 בבוקר, אבל כמה הלב מסוגל להכיל? למה קיבוץ בארי שהעלה אצלי קונוטציה של מקום שקט ופסטורלי, שהצטייר בדמיוני עד היום כמקום ירוק ויפהפה עם בתי אבן חד קומתיים ונדנדה בחצר, עכשיו מקבל תמונות אחרות?
אני מרגיש צורך לצאת מעט להתאוורר, במתחם האוכל מונחים 10 מגשי פיצה מהבילה, מברך וטועם... אבל הריח... לפתע, ממש לשניה, הוא אותו ריח מהחדרים בפנים, תחושת קבס עולה בגרוני. לשמחתי אין כאן אף אחד כעת, תופס לי פינה ליד הפח ובמחילה מכבודכם - יורק במהירות ובשקט את השאריות. מתיישב לבדי על כיסא מזדמן, שותה מים ומהרהר לעצמי, האם הריח הזה ילווה אותי מעכשיו לנצח? מתי תיעלם תחושת הסלידה מטעם התמר שלא הצלחתי לבלוע אתמול בערב בבית? נזכר בג' שהיה בצוק איתן וסיפר לי בגילוי לב שבמשך שלושה חודשים לא טעם בשר לאחר אותה תקופה, אני מעודד את עצמי בתקווה שהעניין יעבור מהר מהצפוי.
אני נזכר שבמהלך הימים האחרונים ראיתי אנשי זק"א וותיקים שנמצאים בשטח, הם כבר ראו הכל... ומתפרקים בבכי... כך גם ניתן היה לשמוע בתקשורת, ובכל זאת אוספים את עצמם וממשיכים בכוחות מחודשים (אני מעריץ אותם על המעשים והמצוות שהם עושים מתוך מסירות נפש, הם בשבילי מלאכים אמיתיים). כמו כן שמעתי מחבר טוב על אביו שמתנדב במתחם, ועבדנו כתף אל כתף בחדר במשך יומיים, איש זק"א כבר מעל 30 שנה. בנו מספר לי בדאגה שאביו מתעורר בלילות האחרונים מסויט מאזעקות ומחבלים, ורק לאחר שאשתו יוצאת עימו למרפסת שיראה בעיניו שהכל רגוע ושקט, חוזר לישון לשעה נוספת וחוזר חלילה. אני בטוח שהוא אדם חזק עם חוסן נפשי, וכשהתקופה תעבור ייעלמו ממנו כל החרדות והפחדים. הכאב ישקע והזמן באמת ירפא. כמו כן יש קב"ן (קצין בריאות הנפש. שלאור האמור אולי צריך קב"ן בעצמו) ועובדות סוציאליות הנמצאות שם סביב השעון לכל צורך. אני חוזר הביתה ב-5:00 לפנות בוקר ושוקע בשינה ערבה.
יום שלישי, 17/10 – שבוע שני ללחימה
בשעת בוקר מוקדמת, הטלפון הנייד מצלצל, מס' לא מוכר. אני עונה בסקרנות: על הקו אהרל'ה (הנזכר לעיל כמתנדב זק"א), אברך בשלהי שנות ה-40 לחייו, פאותיו המסולסלות בצבע חום בהיר משוות לפניו מראה צעיר לגילו. למעשה, אהרל'ה נוהג לדבר בקודים קצרים, פעולה היוצרת בינינו הבנה וכימיה, אפשר לומר שכבר נהיינו חברים במהלך הימים האחרונים. כעת הוא מתעניין אם אני פנוי לסייע בארגון הנדרש לשליחת גופות מבני ברק לחו"ל.
תוך זמן קצר אני מגיע לחדר טהרה בבני ברק, מימיני ארונות קבורה לא מוכרים המסודרים בערמה אחד מעל השני. הריח המבחיל מקדם את פני כבר בכניסה. מתברר שמדובר בגופות התאילנדים שעבדו בפרדסים ליד נחל עוז, אם אינני טועה, וכאן אני עוצר לרגע ומזכיר לעצמי שבמקרה דנן אין את ההלכות המחייבות כקבורת יהודי, אבל בכל זאת אלו אנשים שנבראו בצלם אלוקים ועבדו לפרנסתם אצלנו בארץ ישראל. אני מבצע את תפקידי בתנועות מכניות ומחשבותיי נודדות בחופשיות, האם האנשים הללו ידעו בכלל עברית בסיסית? האם ידעו את הסיבה שבגללה הם נרצחו באכזריות כזו?
עדיין יום שלישי – שעות הלילה
כשהלילה יורד והילדים ישנים, הזיכרונות צפים ועולים בזה אחר זה ומאיימים להציף אותי. אני מתיישב מול המחשב הנייד לכתוב לעצמי את האירועים המובאים כאן ללא מטרה מוגדרת. במהלך כתיבת הדברים אני מציין אנקדוטות שעולות בזיכרוני מההפסקות המעטות או מפה ושם, ללא טיוטה או מחברת, וללא עריכה מקצועית, אלא מהלב השותת ישירות אל הדפים הסופגים הכל ללא התנגדות. (השתמשתי כמובן בשמות בדויים וכן נערכו על ידי שינויים באי אילו פרטים למנוע היכרות). במחשבה אישית, עלי לברר את סיבת כתיבת כל האמור בניגוד מוחלט לאופיי המסוגר והמכסה תחושות ורגשות, עדיין אין לי תשובה לסיבת הכתיבה, רק עולה בי ספק, האם הסיבה היא אישית, כדי לפרוק את המטען הכבד, או אולי הצורך לשתף את אשתי, שמתוקף תפקידה הייתה שותפה מלאה ודאגה לכל הנצרך בבית בזמן העדרי. אם כך בטוח אצטרך לצנזר ולחתוך חלקים מהכתוב, כיון שבוודאות לא ארצה להשליך את המידע והתחושות על בני אדם אחרים שקרוב לוודאי ייגרם להם צער ועצב ממנו. אני מעלה לדיון עם עצמי את הספק, ומחליט לעת עתה להניח לדברים, ולגבש על כך דעה בזמני הפנוי וביישוב הדעת, אך הדבר שברור עימדי הוא, שעדיין ישנם אין ספור מאורעות, חזיונות וחוויות ממהלך התקופה ה'מטלטלת' הזו, שאינני מעוניין ומן הסתם גם לא ניתן להעלות על הכתב, אותם אקח איתי לקבר (וזה בסדר גמור מבחינתי, ב"ה).
גילוי נאות:
(בכדי לתת רקע להבנת האמור) האמת היא שבמשך השנים בהן התנדבתי בתחום הטהרה, עשיתי זאת בחשאיות כמעט מוחלטת וגם במשפחתי לא פרסמתי את הנושא, למעט בודדים. אך כעת לאחר שסיפרתי לחברי הקרובים ומשפחתי המצומצמת על תפקידי בימים האחרונים, עלתה בי התובנה, שההכרה והעידוד נותנים לי כוחות נפש להתמודד עם מאורעות התקופה.
(אולי אצנזר את הקטע הבא, או אולי דווקא יש צורך לפרסם שהעולם ידע מה קרה כדי למנוע הכחשה שנראית כעת בלתי אפשרית, הרי גם את השואה ישנם שמנסים להכחיש, והדבר בלתי נתפס, שבשנת תשפ"ד - 2023 במרחק לא רב מאיתנו, כאן בארץ ישראל, בוצעו מעשים כאלו) כיון שכאמור אין את הלכות כבוד המת, כאן אני מרשה לעצמי לכתוב מעט יותר מהתחושות המלוות את האסון הנורא הזה.
רק אני ואהרל'ה במקום, מתחילים בתחושת רעננות, ושוב אני חווה מחזות אימים של גופות שרופות או מעוותות וכאלה שעברו התעללות לפני ואחרי המוות מתוך ייסורים נוראיים, אנשים שנשרפו חיים, כפי שהסביר לי מתנדב זק"א שהגיע מהשטח, לשאלתי איך הגופות הגיעו למצב קשה כל כך בשריפה. וכך תיאר בפני הנדהמות על שיטות הרוע של המחבלים במסע הטבח הרצחני: כיוון שלא הצליחו לפתוח את חדרי ממ"ד, המחבלים פתחו את צינור הגז, יצאו מהבית וירו יריה בודדת שגרמה לאש מתלקחת.
המחזות בלתי ניתנים לתיאור. פצעי ירי, קליעים, רימוני רסס, טילי RPG או מכונות יריה, פשוט אין מילה היכולה לתאר את האכזריות, הוולגריות והרשעות שבה נרצחו החללים. בנוסף, העובדים הזרים הרי הם אינם יהודים שעליהם חלה לכאורה השנאה העיוורת שעליה מתחנכים אויבינו, מה שמראה שהמרצחים האפלים הללו לא הבחינו בין יהודי לשאינו, בין שמאלני לימני. לא היה אכפת להם מאומה, אם העומד מולם צם ביום כיפור או איזה פתק הוא שם בקלפי, פשוט שחטו נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, כולל תינוקות שלא חטאו.
אני מתקשה לכתוב, וידי רועדות על המקלדת, צר לי לאכזב את כל אותם החושבים שמא היו שמתו עם חיוך על פניהם. אני כותב זאת בדמעות, לצערי הרב הנרצחים מתו מתוך סבל ומכאוב, ובמהלך הימים האלו ראיתי מאות גופות דוממות שניתן לראות ברוב רובם באופן ברור את פניהם המיוסרות. עדיין זה בלתי נתפס שיד אנושית ביצעה מעשי זוועה כאלו, וכל מילה המנסה לתאר את אותם רשעים ארורים, גם אם תוכפל באלפים, היא פשע כלפי הנטבחים הי''ד, לפי המעשים שנעשו להם במציאות העולה על כל דמיון רע.
ואולי כאן המקום להעלות שוב את דברי מורי ורבי שליט"א, וכפי שכבר דיברו רבים על צורך השעה באחדות 'לאהוב ולקבל כל יהודי באשר הוא', ואפילו רשע גמור, הרי כולנו אחים בני אב אחד אנחנו. ובפרט לאחר שראו כולם איך התנפץ לרסיסים המושג "כוחי ועוצם ידי" והתקיים הפסוק "אם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר". אני מתנחם בעובדה שאכן, ב"ה רואים בימים אלו את עם ישראל בתפארתו, מתעלה מעל כל חילוקי הדעות והמחלוקות הנראות כעת כ"כ לא רלוונטיות, ואפילו מביישות, ועומד איתן באחדות נפלאה מול אויבינו ובטוח בניצחוננו בס"ד [וכלפי עצמי הדברים אמורים]. וכעת עולה לי התשובה לסיבת כתיבת הדברים כהארה אישית מן שמיא: בכדי שאם בחלוף הזמן התחושה המלוכדת תדעך ח"ו, אוכל לקרוא ולהיזכר מה עשה השם לנו, וודאי ובוודאי לא מתוך ניסיון להבין את הסיבה לטרגדיה ח"ו, כיון שנסתרות דרכי השם, ואין לנו בדור מי שיגיד לנו את הסיבה האמיתית לכך, אלא בכדי שנתחזק בתורה ויראת שמים ובאחדות ישראל. ובוודאי יועילו לי הדברים מאוד!
אנחנו עוברים למקרה הבא מתוך 12 להיום, שגם זה די והותר עבורנו - גופה של עובד זר מתאילנד רגליו קשורות בחבל, באוזנו עדיין אוזניית בלוטוס, על צווארו שרשרת עם תליון בלתי מזוהה, אנחנו אורזים הכל בבד נקי המיועד לכך ומצרפים לארון, מתאר לעצמי שמשפחתו ימצאו עניין בחפציו האישיים. אנחנו גוזרים את הבגדים הקרועים והמלוכלכים מסדרים את גופו שכבר במצב ריקבון מתקדם. רימות (תולעים קטנות) לאלפים. אהרל'ה מהנהן לעברי, אני נזכר במפקד י' שאמר לי רק לפני ימים ספורים, בחיוך עצוב ובהומור שחור האופייני לו כל כך: "כשתלמד את דברי המשנה באבות 'ולאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה' - שתדע על מה לכוון...". בסיום אנו מנקים את המקום באופן יסודי, ויוצאים לאכול בפיצרייה הסמוכה בצוותא.
יום רביעי, 18/10
הלילה חולף בפעילות מינימלית ללא אירועים מיוחדים.
יום חמישי, 19/10 - שעות הערב
שוב שיחת טלפון מאהרל'ה, אם אני מעוניין להגיע שוב לחדר הטהרה בבני ברק לטיפול ב-11 גופות נוספות והכנה לשליחה לחו"ל. אני שואל את אשתי שמאשרת, מעדכן אותו שאסיים להשכיב את הילדים ואגיע בשעה הנקובה. רוחץ את הקטנים ומספר להם סיפור מרגיע לפני השינה, כמה טוב שאינם מודעים לנעשה בארצנו. 3 אמבולנסים של זק"א מובילים את הגופות (בכל אמבולנס שלוש גופות: ובאמבולנס האחרון מאוחסנים חמש גופות אחת מעל השניה). מנטרל הריחות היקר והאיכותי ביותר בשוק, שנקנה ב-400 ש"ח לחפיסה אינו מועיל מעבר לשעה הקרובה. אני מרגיש את גופי המותש מהמאמץ הפיזי בסחיבת הגופות הדוממות והעבודה הסיזיפית, אך הזמן עובר מהר.
חמישי - 2:00 בלילה
אני חוזר לביתי, נכנס למקלחת ארוכה ומרגיעה, משיל מעלי את הלכלוך והריח, ומשליך בהחלטיות את רוב הבגדים לפח, לא מסוגל להעביר אותם לכביסה. לאחר מכן מתעדכן במספר הגופות שהובאו לקבורה והמספרים מדברים על 1,300 או 1,400 - זאת אומרת בערך 300 חיילים ו- 900 אזרחים. האמת היא, שחשוב להסביר מהיכן שואבים את המידע בכאוס שנוצר תוך חיפוש נעדרים, גופות וכו'. כל שקית של זק"א עם גופה מקבלת מס' משטרה (מדבקה גדולה אדומה) ואח"כ בתהליך הזיהוי מצטרפים נתוני השם ומידע נוסף לפי הבדיקות, אבל אי הדיוק במספרים נובע גם בגלל שכל שקית כאמור ממוספרת, אך לפעמים ישנם "ממצאים" המועברים לזיהוי ונספרים כחלל נוסף אע"פ שאינם גופה שלימה.
יום שישי, 20/10 - בוקר
טלפון מהרב ב'. (איש הקשר מהחברה קדישא) יש צורך בשני מתנדבים לטהרה. אולי הדבר אינו מובן, אפילו נשמע מוזר, אבל אני מודה בליבי על כך שמדובר על מקרה רגיל של יהודי שנפטר בביתו בשיבה טובה. אני מגייס את גיסי שבחלוף התקופה הציע מעצמו להצטרף למצווה החשובה הזו, הוא נענה ברצון וכבר ב-8:30 אנחנו מתייצבים בטהרה רגילה כמו לפני שבועיים בלבד! זמן שחלף מהר ועם זאת נראה ארוך כמו נצח. ייחלתי כבר לימי שגרה, ואני משתוקק כבר לחזור לעבודה "כרגיל" ביום ראשון. אע"פ שעל פניו המצב בארץ עדיין בכלל לא רגיל.
• • •
לסיום, אני מרגיש חובה להוסיף בקשת סליחה ומחילה שוב ושוב מכל אותם הנרצחים הרבים שעסקתי וסייעתי בהבאתם לקבורה שלא על מנת לקבל פרס. השתדלתי לעשות כל מלאכתי בחסד ואמת ובכבוד הראוי, אך במידה ונהגתי שלא כשורה ולא התנהגתי אליהם בכבוד הראוי, הנני מבקש שוב סליחה, מחילה וכפרה מתוך כוונה אמיתית (אני כותב זאת וידי רועדות וליבי חל ביראה).
וכן הנני פונה אליהם בבקשה, שיהיו מליצי יושר עבורי, עבור משפחתי, ובפרט על משפחתם, הקרובה והרחוקה. על כל יושבי ארץ ישראל ועם ישראל, ומבקש מהם בתחינה ובדמעות, שיעמדו לפני כיסא הכבוד וירעישו את העולמות העליונים בזעקה לפני בורא עולם שיאמר לצרותינו די! ויביא לנו את משיח צדקנו ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן! ומחה השם אלוקים דמעה מעל כל פנים. ונאמר אמן!!!
- להארות והערות - shura05484@gmail.com