באזור שנת תשל"ד (1974) קבלן יהודי בשם שבתאי, תרם חמישים לירות לבניית מסגד ב'בית לאהיה', והסיפור שנראה בימינו לא פחות מהזוי, הוא כך.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מסתבר שמר שבתאי היה קבלן ובבעלותו מפעל בלוקים בפתח תקוה, והוא העסיק פועלים מצפון רצועת עזה מ'בית לאהיה'.
כנראה מתוך רצון טוב של "דו קיום" (בשנים אלו צה"ל שלט ברצועת עזה, והחלו הדיבורים על תהליך השלום עם מצרים), נתרם סכום של 50 לירות להקמתו של מסגד ב'בית לאהיה'.
בנו יוסף, סיפר לנכדו איליה, שהוא התלווה לאביו בעת שיצקו את הנחת אבן הפינה למסגד, ובאתר 'קשר הרב דורי' אף הובא צילום של הקבלה שהשייח' המקומי העניק לאביו.
אירוע זה, של יהודי שתרם להקמת מסגד, מעניק לנו צוהר נדיר לגבי היחס המקורי של היהדות כלפי האסלאם (כמובן לחלקים באסלאם שנגד מעשי טרור וחבלה).
אפשרי להתחיל את הסיפור עם מעשה נחמד מהשנים האחרונות. בתאריך ט"ו בסיון תשפ"א (26.05.21) פורסם על הפוליטיקאי מנסור עבאס יו"ר רע"מ שהבטיח לסייע ולתרום ממון להקמת בית כנסת בעיר לוד שפורעים ערבים חיללו את קדושתו.
כעת נחזור אחורה במנהרת הזמן לכמעט לפני שלוש מאות שנים, עת אירע מקרה הפוך, ונבנה מסגד מוסלמי בטבריה במימון יהודי, וכמו שהתחלנו, אירוע זה חזר על עצמו כשקבלן יהודי בשנות ה-80 תרם להקמתו של מסגד ברצועת עזה.
המסגד הטברייני שנבנה במימון המקובל
בשנת ת"ק (1740) עלה המקובל רבי חיים אבולעפיה לעיר טבריה עם קבוצה מתלמידיו. לראשונה מאז חורבן הבית, שליטי הארץ הנכרים הרשו ליהודים לעלות לארץ ישראל, הרגשתם של היהודים הייתה 'אתחלתא דגאולה', כפי שהובא בספרי תלמידיו.
רבי חיים אבולעפיה עצמו נולד בחברון, גדל בתורה בירושלים, ממנה עבר לכהן כרבה של צפת, משם עבר להיות רב ראשי לעיר איזמיר שבטורקיה, כשכל העת שאף לשוב לארץ אבותיו.
בשנת ת"ק (1740), הזמין מושל הגליל דאהר אל עומר את ר"ח אבועלפיה לבוא לטבריה ולבנותה, עקב מרד של דאהר על שליטי הארץ הקודמים, ורצונו שיהיה לו תושבים נאמנים.
(מסורות תלמידי תלמידיו של ר"ח אבועלפיה, מתארים את סיפור עלייתו לטבריה, והערצת דאהר על עומר אליו, על ידי ניסים, ובין היתר מסופר שדאהר אל עומר חלם חלום, ובו מתגלה אליו מלאך ומאיים עליו, שאם לא יעלה את ר"ח אבועלפיה לטבריה, ויתן לו שטחי בניה, ומסחר - דינו יהיה בן מות).
ר' חיים, שהיה אז כבן שמונים, עלה ארצה עם משפחתו, ותוך זמן קצר הצליח לייסד קהילה לתפארת, בנה בית כנסת, בית מדרש ובית תמחוי, ונטע כרמים ופרדסים. ר' חיים עצמו נודע בכל ארצות האזור, ואף הגויים כיבדוהו מאוד, כדבריו: "אשר נתנני אלוקים לחן ולחסד בעיני שרי הארץ".
באותן שנים דאהר אל עומר הזמין גם מוסלמים להתיישב בעיר טבריה, והם רצו לבנות מסגד כיאה לכל קהילה מוסלמית.
כך נבנה מסגד 'א-זידאני' בשנת תק"ג (1743) למנין אומות העולם, ועד היום ישנה כתובת בחזית המסגד המאשרת שנבנה בשנה זו.
בספר 'טבריה' לעודד אבישר עמ' 248 הובאה מסורת לפיה תושבי טבריה בראשות המקובל ר"ח אבולעפיה השתתפו בהוצאות מסגד זה. כל זה אירע כי הערבים דרשו שבית הכנסת היהודי לא יושלם עד שיבנה מסגד. כך גם סופר על מסגד נוסף בטבריה ששמו 'אל-בחרי' ששופץ בכסף רב של יהודים בשנות ה-80 של המאה ה-19.
מורה הדרך ד"ר חגי עמיצור מהמכון ללימודי הגליל ומגדולי המומחים להיסטוריה של העיר טבריה, סבור שישנם עוד סיבות לכך שהמקובל הגר"ח אבועלפיה השתתף בבניית המסגד א-זידאני.
"צריך להבין", אומר עמיצור, "שדבר כזה ששליט בדואי ממוצא מוסלמי מזמין מעצמו קבוצת יהודים להתגורר בעיר טבריה, לא היה קיים מאז חורבן בית המקדש. יתכן אף שהר"ח אבועלפיה מרצונו החופשי השתתף בבניית המסגד, כדי לעורר דו קיום אמיתי בין המוסלמים והיהודים בעיר טבריה של אז, וכדי ליצור אימון בין הצדדים".
הקשר בין העם היהודי לעם המוסלמי
אם אתם קוראים יקרים, קבלתם את הסיפורים הללו עד כה באדישות, כדאי שתהדקו את החגורות, (והצטיידו בזריקות הרגעה) לקריאת השורות הבאות, בהן יחשפו מקורות נדירים בכל הנוגע לקשר בין העם היהודי לעם המוסלמי, שבימים אלו, לאחר הטבח הנוראי ביישובי עוטף עזה, נראה כלקוח מעולם אוטופי, ולא מציאותי.
תלמיד מובהק של הגאון רבי משה שפירא העיד לי שהוא שמע מפה קודשו בשמו של מרנא מהרי"ל דיסקין, שהיה מחבב את המוזיקה הערבית, והיה מאזין לקריאת המואזין להנאתו, באמרו שהישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה.
אם הדברים החריגים הללו לא נכתבו בשום מקום (ומובאים פה בפרסום ראשון), בגיליון 'חשבתי דרכי' – נקודות אור ע"פ משנת הגר"מ שפירא זצוק"ל (פרשת תולדות תש"פ, גיליון מס' 113), הובא משמו של הנשר הגדול רבנו הרמב"ם שסבר שבאמונת היחוד של המוסלמים, אין בה דופי, שכן הם מאמינים באל אחד, לא כנוצרים שמאמינים בשיתוף, והוא עבודה זרה.
מותר לעבור לפני המתפלל המוסלמי?!
עוד הובא שם שמהרי"ל דיסקין שגר בשכונתם של מוסלמים, היה נזהר באופן מיוחד והקפיד מאד שלא לעבור בפני המתפלל המוסלמי בעת שהיו פורשים שטיח כדרכם על הארץ, ומתפללים חמש פעמים ביום, בדיוק כמו יהודי שנפסק בהלכה שלא לעבור בפני המתפלל בתוך ד' אמותיו, ודעתו של המהרי"ל הייתה שזאת תפילה, ונראה שהערבי עומד לפני השם בתפילה, ותפילה זו היא לא כמו ברכות השחר (שמותר לעבור בפני המתפלל), אלא שמונה עשרה שאסור.
הדברים הובאו גם בגליון 'חוקי חיים' (חיי שרה תשפ"ד), שם הודגש כמתבקש שהמדובר ב"ערבי שמתפלל שאין לו דם על ידיו..." והדברים הובאו בשם המקובל רבי גמליאל הכהן רבינוביץ, ורבי משה שפירא משמו של המהרי"ל דיסקין ונוסף שם שהדבר נוגע הלכה לדינה בימינו כשערבי עובד בבית יהודי, מסייד וכדומה, שאסור לעבור בפניו בעת שמתפלל על השטיח. (עוד נפק"מ לגבי השמועה מהמהרי"ל דיסקין היא לגבי פולמוס האם אפשרי לסמוך על קריאת המואזין לגבי זמן שקיעת החמה).
עוד שמעתי שפסק הגאון רבי אביגדור נבנצאל רבה של העיר העתיקה בירושלים, שאסור לשבור מסגד מוסלמי, מדין איסור "ניתוץ" בית כנסת: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (דברים י"ב ד').
כמתבקש יודגש, שברור שכל הפוסקים הללו יורו שבאם השתלטו על מסגד פעילי טרור, והוא משמש אותם הן לאכסון טרור, או לעודד טרור, מצוה עלינו להשמידו, בדיוק כפי שאם פעילי טרור היו חלילה משתלטים על בית כנסת, ומשם היו יורים טילים על אזרחי ישראל, רח"ל.
למעשה, מקור השמועה מהמהרי"ל דיסקין, הוא תלמידו רבי בן ציון גוטפארב, אלא שהגאון רבי לייב מינצברג סבר שמנהגו של המהרי"ל, הוא חומרא בעלמא, והוא סבר שלעולם אין השכינה נמצאת אצל אומות העולם, ואף בתפילתו - ואף אם יכוון לריבונו של עולם, ומותר לעבור בפני המתפלל המוסלמי (והביא סיוע מאו"ח סימן ק"ב בביאור הלכה).
ובנותן טעם נסיים, שגם אצל המוסלמים יש "דין" שלא לעבור מאחורי המתפלל, והם אף בנו חפץ החוצץ בין המתפלל, לעוברים לידו, והוא מכונה "סותרה" (בדומה אלינו שאפשרי לעבור במקרה ויש מחיצה בת 10 טפחים).
"פוסקי הלכה" מוסלמים, סבורים שאם מוסלמי עובר על המתפלל, תפילתו לא מתבטלת, אבל נחשבת פחות - זולת בשלושה מקרים, אם עוברת אשה בוגרת, חמור, או כלב שחור. (בתאולוגיה המוסלמית - כלב שחור הוא השטן). כמו כן אדם שעובר בכוונה ליד המתפלל צריך להילחם איתו.
- הסיפור מופיע במאגר המורשת של תכנית הקשר הרב דורי ב"אנו" - מוזיאון העם היהודי. שם הסיפור: "יוסף שבתאי על תרומה מיוחדת במינה".
לקריאה נוספת:
- חגי הוברמן, 'קהילה יהודית בעזה', ההיסטוריה היהודית של עזה וסביבתה, מאברהם אבינו ועד ההתנתקות בהוצאת 'ראשית ירושלים' תש"פ.
- ישראל שפירא, 'שלום לך עזה - בעקבות עזה היהודית' מופץ ב'ראשית ירושלים' תשפ"ד.