מאחורי המסיכה

"אני עוד ארצח את הרב הזה", איים ההומלס, והפחד טלטל את עולמו של הרב | סיפור מטלטל

"צדוק, תקשיב טוב, יש לך 3 דקות, ואתה אוסף את החפצים שלך, ועף מכאן עכשיו, אתה שומע אותי? מהר!" בדיוק כאן היה הרגע הזה, שהתגובה שלו הייתה הכי חשובה עבורי. הוא הביט בי בפנים זועפות, ומה אומר לכם, הפחד עדיין היה בשיאו.

משה רבי | כיכר השבת |
הומלס | אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)

שלום, אני מישאל (58) רב קהילה וראש כולל במרכז הארץ.

המרכז הרוחני שלנו, נמצא בין שני בנייני מגורים בשכונה מעורבת. כאחד שעוסק בקירוב מזה שנים, ומכיר היטב את הרפרטואר, היה חשוב מבחינתי להקים את המרכז הרוחני דווקא בתוככי השכונה החילונית, ולתת מענה יהודי לכל אחד.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

בבניין הסמוך למרכז הרוחני, התגורר לו בחניית הבניין חסר בית הלוקה בנפשו, קראו לו צדוק (50) מדי יום הוא היה מתכנן לעצמו את הבית שהוא הולך לבנות.

היה ניתן לשמוע בכל שעות היום את התוכנית האדריכלית שלו, "כאן יהיה המטבח, וכאן אני יעשה לי איזו פינה שקטה לשבת ולעשן כמה שבא לי, ולדעתי בחלק הזה יהיה חדר השינה שלי, ורגע רגע, מקום לחנות את האוטו אין לי". היה מדמיין לעצמו כיד ה' הטובה עליו.

כל בני הקהילה והאברכים ידעו, שלא להגיע עימו בדברים, חוץ מלדאוג לו לדברים של צורכי הגוף שלא היה מי שידאג לו. דווקא בגלל מצבו הנפשי המעורער וחוסר היציבות הרגשית שלו, ידענו שהוא יכול להפתיע אותנו בדברים לא נעימים.

יום אחד זה קרה...

הוא ניגש לאחד האברכים, ושאל אם הרב מישאל נמצא. "כן, הוא נמצא", ענה לו האברך. "אתה רוצה שאני אעביר לו משהו?", שאל באכפתיות. "כן, תגיד לו שאני עוד אגיע אליו, בסוף זה יקרה הדבר הזה", אמר בעצבים.

האברך היה נסער, הוא ידע שדווקא בגלל מצבו הדו קוטבי הכל יכול להיות, ואסור להקל ראש בכוונותיו. לאחר יומיים הוא כבר הצהיר בצורה ברורה לאחד האברכים: "אני עוד ארצח את הרב מישאל הזה".

האברך ההמום ניגש אליי וסיפר לי את הדברים. דווקא בגלל שידעתי שצדוק לוקה בנפשו, פחדתי נורא. כשיצאתי מהבניין לכיוון הבית חששתי על חיי, ונבלעתי אל תוך הרכב.

כשהגעתי הבייתה, סיפרתי זאת לרעייתי תחי' שקבעה חד משמעית: "אתה לא יכול לחזור לשם, כל עוד האיום לא הוסר, הוא מסוגל להכל", אמרה בדאגה. ובכן, נשארתי בבית, הפחד תקף אותי, וחששתי לחיי.

עבר יום, ועוד יום, ועוד יום, זה לא היה שייך השיתוק הזה שהוא הצליח לשתק אותי. "עד מתי אהיה תקוע כאן בבית בגלל איזה חסר בית מסכן", שאלתי את עצמי.

עד שהקב"ה שלח לי אדם יקר ששוחח איתי בעניין. הוא הסביר לי שצדוק סובל מפְּסִיכוֹזָה - היא מצב פסיכו-פתולוגי המתבטא בבוחן מציאות לקוי. אדם פסיכוטי יתנהג באופן מוזר, חריג או בלתי מובן בשל הפער בין החוויה האישית לבין המציאות.

מכיוון שעדיין לא נמצאה התרופה לריפוי המחלה, בשיטות טיפול שונות מושגת הרגעה יחסית של המתח הנפשי בו שרוי החולה והפחתה, לפעמים עד כדי היעלמות, של ההזיות ומחשבות השווא.

"אנחנו לא יודעים מה רמת מצבו הנפשי, אבל אם אתה רוצה לעצור את זה ממש עכשיו, אתה צריך לעשות משהו שאולי לא מתאים לך, אבל יעצור לך את הפחד המשתק אותך", אמר לי כעצה טובה. לא יכולתי להישאר במצב הזה, והחלטתי לעשות זאת.

ואכן, למחרת הגעתי למקום בו הוא נמצא, התקרבתי אליו הכי קרוב שיכולתי, והתחלתי לדבר איתו בשפה שלו.

"צדוק, תקשיב טוב, יש לך 3 דקות, ואתה אוסף את החפצים שלך, ועף מכאן עכשיו, אתה שומע אותי? מהר!", בדיוק כאן היה הרגע הזה, שהתגובה שלו הייתה הכי חשובה עבורי. הוא הביט בי בפנים זועפות, ומה אומר לכם, הפחד עדיין היה בשיאו.

הבנתי שהייתי עדין מדי, אז לקחתי את הדברים צעד אחד קדימה. "צדוק, אתה שמעת אותי???", צרחתי עליו. "קום, אבל מהר, לפני שאני אתהפך עליך, אתה שומע?".

הוא נבהל כהוגן, והתחנן על נפשו.

לא הייתה שום כוונה לגרום לו לקום וללכת או לשנות משהו אצלו, הסיפור הייתי אני. כשהעזתי להיכנס למקום ממנו הכי חששתי, ועוד ראיתי שהוא נבהל ממני, נרגעתי. אף אחד לא יכול להבטיח לי שהוא לא יעשה משהו, כמו שעל המון העם אינני שולט, כל שכן עליו שהוא לא יציב נפשית. אבל זה הרגיע אותי, והחזיר אותי לתפקוד.

חלק מתהליך היציאה מהפחד, הוא להיכנס אל תוך הפחד, להסתכל לו בעיניים, ואז לראות עד כמה הוא באמת לא מפחיד אותי כמו שחשבתי. או כמו שאמר מי שאמר: "עשה תמיד את אשר אתה פוחד לעשות".

• • •

כשאדם חובש מסכה, המסכה לכשעצמה תפקידה לטשטש את זהות הלובש אותה ולהעמיד פנים של מישהו שהיה רוצה להיות. אמנם היא בולטת, כולם מזהים את המסכה, למרות שקשה לזהות מי מסתתר מאחוריה.

כמה אנשים אנו מכירים כשהם מצליחים בכל פעם מחדש לדבר איתנו עם המסכה שלהם, ולהצליח לשכנע אותנו שזה אמיתי. ואנחנו, אם היינו יודעים רק את הפרט הזה, שזו תחפושות, היינו משנים לעצמנו את החיים, את ההתמודדות עימם, פחות להתרגש מהם, יותר לרחם עליהם.

הרב ישראל פרץ יועץ ומטפל רגשי, מביא בכתב עת (קישורים – הזכות שלך לבחור נכון 06.03.2024) את הדרמה הבאה:

יוני חונה את רכבו, כשהוא בא לצאת ממנו, הוא רואה מולו דוב גריזלי פראי. הוא נועל את הדלתות, ומדמיין את הגרוע מכל. כשהדוב מתרחק ממנו, הוא מנצל את ההזדמנות לצאת מהרכב, אבל אז הדוב חוזר אליו במהירות, הוא נאלם דום מבלי יכולת לזוז.

אבל אז קורה משהו מעניין: הדוב מתחיל לדבר איתו.

יוני, מה קורה, זה דביר מהבלוק ממול.
אה... ואוו... הרגת אותי, אתה לא נורמלי.
ש... עזוב, תן לי לעשות קטע.
הרב ישראל פרץ (צילום: ארהל'ה קרומבי)

מאותו רגע, כללי המשחק שונו. יוני נרגע והחל לצחוק כל הדרך הבייתה.  

גם כאן חוסר הידיעה של יוני מי באמת עומד מולו, יצרה אצלו חרדה מדמות הדוב, ורק כשהבין שזה השכן ממול, הוא חזר לעצמו, אפילו צחק ונהנה מהסיטואציה.

• • •

החלק הקשה בדרך כלל שאנו פוגשים אנשים שאנו חוששים מהם, הן בגין הרושם שהם מנסים להראות לנו, והן בגין כוח ושליטה שהם חייבים להראות כלפינו, הוא להבין את המצב שלהם באמת, להבין שהם עם מסכה כל כך מוצלחת שממש דומה למקור.

מחג הפורים ניתן לראות שהאנשים הסובבים אותנו הם באמת מתוקים, ולא רעים כמו שחשבנו, אלא מחופשים היטב ומצליחים להבהיל, להלחיץ, או סתם לבלבל אותנו. אם הם יורידו את המסכה שלהם, אנו אפילו נחבק אותם ונצחק על הרגעים שחששנו מהם.

לא הדברים כשלעצמם מחרידים את האדם, אלא כפי שדמיונו מתאר אותם

הכתבה הייתה מעניינת?

תהילים להצלחת ולרפואת חיילי צה״ל ולהשבת החטופים

-נקראים כעת
-פרקים נקראו
-ספרים נקראו
לקריאת תהילים והוספת שמות לתפילה

תהילים להצלחת ולרפואת חיילי צה״ל ולהשבת החטופים

-נקראים כעת
-פרקים נקראו
-ספרים נקראו
לקריאת תהילים והוספת שמות לתפילה
עכשיו בכותרות