תושבי העיר ביתר עילית רגילים למחזה הקבוע מדי ערב שבת בשנתיים האחרונות, דקות ספורות לפני זמן הדלקת נרות שבת, נסגרים שערי העיר כדי למנוע חילול שבת ופרצה בחומות הקדושה.
אך מאחורי המשימה הטכנית הזו, הסתתר סיפור של אמונה יוקדת, מסירות נפש וציפייה דרוכה לישועה, שנחתם השבוע בבכי של שמחה.
תחילתו של הסיפור לפני כשנה וחודשיים, בערב ראש חודש כסלו תשפ"ה, אז נערך כינוס חירום של רבני העיר בראשות מרא דאתרא, הגאון רבי חיים וייס, בו הוחלט על מבצע מיוחד לחיזוק חומות השבת וסגירת שערי העיר בזמן.
באותו מעמד אף הוכרז על הצורך לגבש קבוצת באברכים יראי שמים שיעמדו על משמר השבת בכניסה לעיר.
אחד האברכים, שעבר באותה עת עשור מטלטל של ציפייה לזרע של קיימא, ניגש אל הגר"ח וייס. האברך, שביקש זכות רוחנית שתבקע שערי שמים לעילוי נשמת אביו שנפטר, קיבל מהרב את ברכתו והבטחתו: "תעמוד על המשמר למען השבת – ותזכה לראות ישועה".
מאז אותו כינוס, הפך האברך לשומר השער של ביתר. המשימה הייתה רחוקה מלהיות פשוטה, מדי שבוע, מול עומסי תנועה כבדים ונהגים לחוצים שאיחרו להגיע, הוא עמד כחומה בצורה. לא פעם ספג האברך הצקות וצעקות ממאחרי השבת שנאלצו להחנות את רכבם מחוץ לעיר ולצעוד רגלית שעות ארוכות לבתיהם.
למרות הקשיים והבזיונות שספג לעיתים, הוא לא נטש את משמרתו אף לא לשבת אחת. הוא המשיך במלאכתו נאמנה, כשהוא רואה לנגד עיניו רק את כבוד השבת ואת פסק ההלכה של רבני העיר.
השבוע, בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות הגיעה הבשורה המשמחת, 11 שנים לאחר חתונתו, ושנתיים מאז שהחל לעמוד על המשמר בשערי העיר, חבק האברך בן זכר.
ההתרגשות בביתר הגיעה לשיא, והסיפור הפך לשיחת היום בכל בתי הכנסת. "זהו מופת גלוי המראה לכולנו את כוחה של השבת", אומרים מכריו של האברך. מי ששמר על שבתה של העיר במסירות נפש כזו, זכה שהשבת תגמול לו בישועה פרטית למעלה מכל היגיון.
0 תגובות