כשאומרים על מישהו שהוא "יקה", בדרך כלל הכוונה לאדם מסודר בצורה יוצאת דופן ודייקן בזמנים שאינו מאחר בשנייה.
ידועה הבדיחה על בית הכנסת של הייקים, אליו נקלע מתפלל זר ששאל את הגבאי: "האם מתפללים עכשיו מנחה?", עונה לו ה'יקה' המבוגר ברצינות תהומית: "לא, עכשיו מתחילים".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אבל מאחורי המושג "יקה", שמשויך ליוצאי גרמניה והגלילות, מתברר שישנו עולם שלם של מנהגים, הלכות ודרך ייחודית בה חיו יהודי גרמניה ומערב אירופה מזה מאות שנים.
על שולחנם של מלכים: עציצי חיטים שנקצרו במבצע מיוחד
טרם נתחיל, זה המקום להודות לגאון הרב בנימין שלמה המבורגר, שהעמיד את ספריו החשובים "שורשי מנהג אשכנז" לרשותנו, בכדי להעמיק ולחקור בשורש כמה מהמנהגים הבולטים של עדה חשובה זו.
המתנה שלוש שעות בין בשר לחלב
אם בחג השבועות עסקינן, יוכל הייקה הממוצע לקיים את "מצוות" אכילת מאכלי החלב ביתר הידור. במידה והחליטה משפחת 'במברגר' לאכול סעודה בשרית בליל חג השבועות, יספיק לו לאבי המשפחה, האברך החשוב, שטייגען של שלוש שעות בלבד כדי לטעום בהפסקה ממאכלי החג. בורקס חלבי חם עם כוס נס קפה מהביל...ויחזור לתלמודו.
המנהג, או ליתר דיוק ההלכה, המזוהה ביותר עם הייקים, היא ההמתנה של שלוש שעות בין בשר לחלב. בעוד רוב עם ישראל נוהג כפסק השולחן ערוך להמתין בין בשר לחלב שיעור זמן של שש שעות, יוצאי אשכנז ממתינים שלוש שעות בלבד.
המקור להלכה זו נובע ממחלוקת בין הרמב"ם וסיעתו לשיטת התוספות, אם זמן ההמתנה שנכתב בגמרא בין "סעודה לסעודה" משמעותו: "זמן סעודה" - בממוצע שש שעות כפירוש הרמב"ם, או סיום סעודה בברכת המזון כדעת התוספות, הסבורים שמיד לאחר מכן ניתן לאכול מאכל חלבי.
המעמיק בדבר, יבחין ש'יקה' שממתין שלוש שעות ומחזיק כדעת התוספות, מחמיר יותר למעשה מחברו הספרדי הממתין שש שעות מעיקר הדין...
ההולנדים אגב, מסתפקים בשעה בודדת בין בשר לחלב, ואלו ואלו וכו'.
הגיית החולם
אם יצא לכם להיכנס בשבוע שעבר, פרשת בהר, לבית כנסת בנוסח 'אשכנז', בטח שמעתם את ההגייה המעניינת במילים "או דודו או בן דודו יגאלנו". ניקוד החולם החוזר על עצמו בתכיפות, עשוי להעלות חיוך על פניו של מי שאינו מורגל לשמוע את הקריאה הייקית במיטבה.
מתברר שבנוסף להגייה הספרדית, ישנן ארבע הגיות אשכנזיות לחולם:
1. ההגייה הפולנית, זו הנהוגה כיום בקרב הליטאים והחסידים.
2. ההגייה הליטאית המקורית (זו של הרב שך...) שנזנחה - בה החולם נשמע כמו צֵירֵי.
3. ההגייה הייקית הנהוגה כיום אצל רוב בני קהילות אשכנז ומערב אירופה - אָאוּ, O באנגלית.
ומסתבר שיש הגייה נוספת ורביעית: HOW (לדוברי אנגלית...) ו-"אַאוּ", בעברית.
עכשיו תחזרו על הפסוק הנ"ל עם הגייה מספר 4...
שאבעס לאמפ
יהודי גרמניה נהגו להדליק את נרות השבת במנורת שמן מיוחדת בת שישה קנים. המנורה הזו ידועה בגרמנית כ־Sabbatlampe או Judenstern ("כוכב היהודים"). מנורה זו הייתה נפוצה במיוחד בקרב יהודי גרמניה ואירופה המערבית, ושימשה להארת שולחן השבת בבית היהודי.
מדובר במנורת שמן גדולה, לרוב עשויה פליז או כסף, בעלת זרועות בצורת כוכב, שנתלתה מהתקרה מעל שולחן השבת. היא כללה קנים (זרבוביות) להחזקת פתילות שמן.
מעניין לציין כי לעיתים הייתה המנורה מצוידת בגלגלת המקובעת לתקרה, שאפשרה להעלות את מנורת השבת לגובה החדר לאחר ההדלקה (לפני קבלת השבת), כדי למנוע גישה אליה במהלך השבת – בהתאם לחשש ההלכתי של "שמא יטה".
נטילת ידיים לפני קידוש
מנהג נוסף של קהילות הייקים הוא ליטול ידיים לפני הקידוש. מנהג זה פשט בכל קהילות אשכנז ומערב אירופה, בעוד המנהג הרווח כיום הוא לקדש על היין ורק לאחר מכן ליטול ידיים ולברך המוציא.
למרות החשש מ"הפסק" בין נטילת ידיים לברכת 'המוציא', מתברר שמנהג זה הינו קדום עוד מימי הראשונים ואינו מיוחד רק לבני קהילות הייקים. בספרו "שורשי מנהג אשכנז", מצטט הרב המבורגר את דעת הרשב"א, מגדולי הראשונים הספרדים, שכתב בספרו כי המנהג הוא ליטול ידיים קודם הקידוש.
וכך כתב מרן הרשב"א: "נהגו הכל עכשיו ליטול ידיהם קודם קידוש ואין אדם נמנע בכך". גם ראשונים נוספים כמו הריטב"א ועוד, הסכימו שכך פשט המנהג ליטול ידיים לפני הקידוש.
גם בבית יוסף הובא מנהג קדמון זה, ואף כתב ש"כך היה מנהג פשוט בספרד", אם כי תהה מרן השולחן ערוך על המנהג אם מקורו אכן מתקופת הראשונים הספרדים.
וכתב הרמ"א (או"ח סי' רע"א סעי' י"ב): "וי"א דלכתחלה יש ליטול ידיו קודם הקידוש ולקדש על היין, וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות רק בליל פסח, כמו שיתבאר סי' תע"ג". כאמור, כיום פשט המנהג גם בקרב הליטאים ויוצאי מזרח אירופה כמנהג הספרדים ליטול ידיים לאחר הקידוש. בספר 'שורשי מנהג אשכנז' הביא פלפול ארוך עם דעות כל הראשונים ומנהגי קהילות ישראל בנושא זה.
גלילה בחיתול בד - הווימפל
בעוד ברוב קהילות ישראל נהוג לכרוך את ספר התורה באמצעות רצועה נמתחת, אשר לרוב נקשרת בסופה בעזרת קרס מתכת, מנהג אשכנז זה מכבר הימים, היה ועודנו לכרוך את הספר כולו באמצעות מפת בד.
מפת הבד הייתה ייחודית בכך שהיא נוצרה עבור ספר התורה, מחיתול הבד עליו הונח התינוק בעת קיום ברית המילה. לאחר הברית היה החיתול עובר כביסה ושנים מאוחר יותר היה נכרך על ספר התורה, וכך היה מתקיים בו "מעלין בקודש".
וכך כתב בספר 'דברי תלמוד' לפני יותר ממאה שנה:
"מנהג קדומים במדינת אשכנז, שהמטפחת שעוטפין בה את התינוק כשהוא נכנס לבריתו של אברהם אבינו, נגנזת עד יום בואו בפעם הראשונה לבית הכנסת, שאותו היום עושין יום-טוב, ומקדישין את המטפחת הזאת, ששם הילד רקום עליה, שתהא מעתה מטפחת הספר, וכורכין בה ספר תורה באותו היום". אכן, בבתי הכנסת של ה'ייקים' ברחבי הארץ, ניתן עדיין לראות את המנהג הקדוש מתקיים בכל שבת.
הווימפל עשוי מבד של חיתול הברית, בדרך כלל כותנה או פשתן, ונחתך לרוחב לרצועה ארוכה, שאורכה לרוב כ-2–3 מטרים.
לאחר הברית, האם רוקמת או כותבת על הבד את שמו של התינוק, תאריך הלידה, ולעיתים גם פסוקים מתהילים או ברכות.
לאחר שהילד גדל מעט (בין גיל 3 ל-5, בדרך כלל סביב גיל התחלת לימוד תורה או "חלאקה"), נוהגים להביא את הווימפל לבית הכנסת ולכרוך אותו על ספר התורה. כפי שהעיד הספר 'דברי תלמוד' הילד עצמו היה משתתף בטקס החגיגי.
בנוסף, בניגוד למנהג הרווח היום שהספר נכרך במקום אחד, לרוב באמצע גובה הספר, מנהג הייקים הוא לכרוך את ספר התורה לכל גובהו באמצעות המפה שנתקדשה כבר בבריתו של הרך הנולד.
• • •
מנהגי אשכנז, הניגונים המסורתיים ודרך החיים הייחודית, מלווים את הקהילות במערב אירופה מזה מאות שנים. בכל בית כנסת בגרמניה, בכל בית מדרש קטן בפרבר צרפתי ובכל גטו יהודי באוסטריה, דבקו יהודים קדושים במנהגים המסורים להם מדורות עולם.
למרבה הצער, הרפורמה, מלחמות העולם והפוגרומים הרבים מהם סבלו יהודי אשכנז, כמעט שהביאו להכחדתה של מסורת נפלאה זו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ולמרות הכל, גם כיום, בארץ ישראל ובגולה, צומחות קהילות חדשות כפטריות אחר הגשם, בניסיון לדבוק במסורת אבות, להחיות מנהגי קדמונים קדושי עליון ולהחזיר עטרה ליושנה.
מנהגיהם של ראשונים קדושי אשכנז וצרפת, בהם רש"י ובעלי התוספות, חווים תחייה מחודשת בארץ ישראל לאחר שכמעט אבדו באפלת מאורעות ההיסטוריה, בהתאם להבטחת הכתוב: "כי לא תשכח מפי זרעו".
0 תגובות