אחרי עוד פעם שנתתי לו מכות, אליה בכה וקרא לעברי: "אם הייתי חזק לא היית מרביץ לי" | סיפור מטלטל 

אליה ילד חכם, בוגר ומאתגר, הוא תמיד ינסה לבחון אותי, עד כמה אני יכול לסבול את ההתנהגות שלו.

תמיד כולם אומרים לי: "אליה, לא רואה בעיניים". אתם יודעים, לומר מילים כאלה על ילד זה לא משהו שגרתי, הוא ילד, הוא אמור לראות בעיניים.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

היום בכיכר: המתקפה של הגרש"ב, המוות של התנינים והכתמים של הכינרת | צפו

יוסי סרגובסקי|18:40

אבל אליה הוא לא סתם ילד, הוא ילד בוגר וחכם, ודווקא בגלל זה אני מגיע איתו לתגרות מיותרות. אליה לא מאובחן באף בעיה כזו או אחרת והוא ילד חלק מכל הבחינות.

לדוגמא: אני מסוגל לקרוא לו 3 פעמים, והוא לא מתייחס אליי. ואל תחשבו שהוא בורח, הוא מביט אל תוך לובן העיניים שלי ואומר לי: "אני בא" וממשיך בשלו. הוא מסוגל לעשות דברים שמוציאים אותי מדעתי.

דווקא בגלל שהוא בוגר שמבין מה קורה סביבו, יותר קשה לי לקבל את הצפצוף שלו עליי. אני תמיד מרגיש שהוא חייב להירגע הילד המורד הזה. ואז בעצם הוא מוציא אותי מהכלים, וגורם לי גם לשבור אותם.

אין לי כל כך הרבה זמן לכל המבטים שלו, ואני עושה משהו שתמיד אני מצטער עליו:

מחטיף לו כהוגן.

אז בעצם קורה דבר מדהים שאני לא מצליח להבין כל כך: הוא בוכה מכאבים, ואז מביט בי, מחייך, ומבצע את מה שביקשתי.

כך בכל פעם אני מבין מראש שאליה מבין רק בכוח, אני מתייאש מלדבר כמה פעמים ולא לראות ביצוע, ומהר מאוד מפעיל עליו כוח, וכמו תמיד מצטער על זה וחוזר על זה בכל פעם.

יש לו גם את הקטע הזה שהוא יוצר בלגן בשניות. זה קורה בדרך כלל כשיש אורחים אצלינו. אז הוא מראה את הביצועים הטובים שלו, גם אם זה יגרום לי להתפרק עליו.

אני בכל פעם עורך עימו שיחה: "יש לנו אורחים שמגיעים ואני מבקש ממך להתנהג יפה". ברוב הפעמים הוא אומר לי: "ברור אבא, ברור", ולא עוברות שניות בודדות והוא חוזר למקומו הטבעי.

היו פעמים שהאחים שלו היו רואים אותי מכה אותו ומבקשים ממני להפסיק, זה היה אוכל אותי מבפנים שאני לא יכול להפסיק.

אך מה שבעיקר היה משגע אותי ב החיוך הזה שלו, הוא היה מחייך חיוך קבוע אחרי שהיה חוטף ממני, זה היה בכלל גורם לי לאבד את זה וכמו תמיד להצטער על זה ולבכות על כך בסתר.

סמדר הייתה חסרת אונים, היא האמינה שזה הפתרון איתו, עם כל הכאב שהיה לה היא הייתה מתוך ייאוש ותסכול סומכת עליי שכך צריך לעשות, כי בלי זה הילד היה הופך את הבית.

יום אחד קרה משהו.

זה היה בחוה"מ סוכות האחרון, כל המשפחה הגיעה אלינו לסוכה הגדולה. אני מראש הפעלתי את אליה להיות אחראי על משהו, כולם זרמו אל תוך הסוכה והאוירה הייתה כל כך טובה ונפלאה.

ואז הוא עשה את זה: אליה בעט במנגל הבוער.

נתחי בשר וגחלים עפו לכל עבר, היו שם ילדים קטנים שהספיקו להרגיש את הגיצים על בשרם. לא יכולתי יותר, תפסתי אותו ונתתי לו מכות שמעולם הוא לא קיבל.

את השקט היה ניתן לחתוך בסכין, כולם היו בהלם עליי, זו הפעם הראשונה שהם רואים אותי מאבד שליטה. אחותי ניסתה להרגיע ובאה לגונן עליו, אבל אני הייתי חייב לתת את העבודה. מבחינתי זה היה צו השעה, וראיתי את אחותי מפרידה ביני לבין הבן שלי.

רציתי לקבור את עצמי מבושה, אבל מאידך ניסיתי להצדיק את מעשיי. השקט עדיין היה בשיאו ואז אליה פתח את פיו ובבכי בלתי פוסק אמר:

"זה לא פייר, זה לא כוחות. מה אתה חושב שאני יכול לעשות בכלל, תראה איזה ענק אתה ואני קטן, בוא נראה שאני אגדל - אז אני אראה לך מה זה".

כולם שמעו כל מילה שלו, חלק מהגיסות שלי בכו, וסמדר הלכה לאיבוד. הדמעות שלו היו הדמעות הכבדות הללו, שירדו על החולצה שלו ועדיין נשארו שלימות מבלי יכולת להיספג כראוי.

"אם הייתי חזק לא היית מרביץ לי", אמר לסיום ונכנס הבייתה.

"איך אתה מדבר אליי? חצוף!", אמרתי  בכעס, אבל הוא המשיך ללכת ונבלע בתוך החדר.

ואז התחלתי לחשוב.

למה הבאתי אותו למקום הזה? ולמה עכשיו אני צריך להתמודד עם הסיטואציה הזו אותה אני יצרתי? ברגע אחד הבנתי את החיוך הקבוע שלו, כמה הוא מרגיש בכל פעם את הניצחון שלו כלפיי.

את האמת? הבנתי כמה הוא צודק וכמה אני באמת אבא חלש.

המילים הללו שינו לי את כל התפיסה: הבנתי שיש משהו פגום במערכת היחסים ביני לבין הילדים שלי. אני לא דמות, אני סדרן. שוטר. איש שאחראי על הסדר ועושה כל מה שצריך כדי שהוא יקרה - גם במחיר הכי יקר ולא אנושי. והמון פעמים, משווה את המעמד שלי אליהם כמו ילד.

ניסיתי לנתח את המילים שלו, מה בעצם הוא אמר לי.

אם היית חזק לא היית צריך להפעיל עליי כוח, אז הכוח שאתה מפעיל עליי הוא מתוך חולשה. מה גם, שאם אתה בוחר בהפעלת כוח נגדי, זה לא הוגן, כי אין שוויון כוחות בינינו.

הבן שלי לקח אותי כמו אחד החברים שלו שנותן לו מכות בחצר בית הספר, אבל גם הוא ידע להבהיר לי שאחרי הכל אני אבא שלו, ואבא חזק לא מפעיל כוח, וכל שכן על מי שלא יכול להחזיר לו מקוצר יכולותיו.

הייתי יכול לראות בו כילד חצוף, וזהו. אבל יש כאן משהו שהוא אמר עם כל החוצפה שלו, הוא טוען טוב. ואני חייב להיות אובייקטיבי עכשיו, לא להיכנס איתו לאיזו התמודדות, כי מבחינתי אין לי מה להתמודד מולו, ההיררכיה די צריכה להיות ברורה.

הבנתי מדוע הוא ככה חושב, ואיך הוא הגיע לזה. כי היה לי פעמים רבות תגובות לא נכונות בבית, ובדיוק עליהם אני רוצה להתעכב.

הייתי יכול אחרי התנהגות לא ראויה של מי מהילדים פשוט לא לדבר איתם, סוג של ברוגז. הם שואלים, אני לא עונה. בכך יצרתי מערכת חברתית איתם, כאילו הם נמצאים ממש ברמה שלי, וכמו שלחבר שלי אני יכול להגיב כך - הגבתי להם. גרמתי להם להרגיש שיש בינינו מערכת יחסים חברית, ולא מערכת יחסים הורית. כאילו בעצם אני והם באותה עמדה.

גם כשהכיתי את אליה נתתי לו להבין שהכוח בעצם הוא השולט, ובגלל שאני מפעיל כוח הוא צריך לשמוע לי. לכן באה התגובה שלו, שכשהוא יגדל הוא יראה לי מה זה, כי עכשיו אין בינינו שוויון כוחות.

מאז הכל במקום אחר.

בתחילה זה לא היה כל כך מהר. הייתי מבקש משהו, בחיוך, באהבה, אליה היה כמו תמיד, לוקח את הזמן שלו. הייתי מגיע עד אליו שוב: "אליה, אתה זוכר מה ביקשתי?", אליה היה מהנהן בחיוב, וכשהיה ממלא את בקשתי לא הייתי מתמגל אותו על כך, כי זה מה שהוא צריך לעשות.

עם הזמן אליה הבין שאני עקבי, איש חזק עם המון סבלנות. זה לקח זמן, אבל זה קורה ממש עכשיו.

כשאליה הגדיל ראש בדברים מסוימים הוא היה מקבל על זה משהו. על מה שלא נדרש ממנו והוא עושה, הוא צריך לקבל משוב חיובי. עכשיו הוא מבין שיש לו אבא חזק, עם המון סבלנות, עוקב מקרוב אחריו, ולא נותן לו ליפול.