מאז תחילת המלחמה, אני חובש שני כובעים. ברוב ימות השבוע, אני על מדים, חייל מילואים בפיקוד העורף. אני רואה מקרוב את הדריכות, את ההכנות, את החרדה השקטה בעיניים של האנשים. אבל אני זוכה לראות גם משהו אחר: את החוסן המדהים של העורף הישראלי. בשאר הזמן, אני חוזר להיות רב בקהילה, ושומע את אותם קולות, רק מזווית אחרת, אישית ורוחנית יותר.
לפני כמה ימים, שני הכובעים האלה התחברו לרגע אחד, מזוקק, שהזכיר לי מהו סוד הכוח האמיתי שלנו. קיבלתי טלפון. משפחה יקרה, שבנם הלוחם נמצא עכשיו בחזית, רצתה לערוך בר מצווה צנועה לבנם הצעיר בבית הכנסת על פי ההנחיות. ביציאה קצרה משירות המילואים, מצאתי את עצמי נוסע אליהם, מרחק לא קצר.
ברגע שפתחנו, החדר הפשוט הפך למרכז העולם. הדמעות בעיניים של האם לא היו רק דמעות של דאגה לבנה הלוחם, אלא גם של התרגשות וגאווה בבנה הצעיר.
באותו רגע, הבנתי שאויבינו יכולים לשגר טילים, הם יכולים לנסות לשבש את חיינו, אבל הם לעולם לא יוכלו לגעת בנקודה הפנימית הזו. בנחישות שלנו להמשיך, לחגוג, להתחבר, לאהוב.
בכיר בצה"ל מודה: "זו הייתה טעות לקחת על זה אחריות"
עם ישראל חי. משהו בדנ"א העמוק שלנו תמיד ידע להיאחז בחיים, דווקא כשהמוות מאיים. האמת צריכה להיאמר: זה לא אני שהבאתי את האור אליהם הביתה. הם יצרו אותו בעצמם, בעצם ההחלטה שלהם.
האור שקרן מפניו של נער בר המצווה, הגאווה בעיני הוריו ואחיו, התפילה השקטה והרוטטת של כל הנוכחים, כל אלו יצרו רגע אחד, טהור ונצחי, של חיבור. רגע שבו הרגשנו כולנו, ולו לשעה קלה, שהרוח גוברת על החומר, והאור מנצח את החושך. הקילומטרים הארוכים בדרך התגמדו והפכו לחסרי משמעות, כי זכיתי להיות עד ושליח לרגע של נחת בתוך ים של דאגה.
החוויה הזו גרמה לי לחשוב על החוסן הלאומי שלנו בקנה מידה רחב יותר. החוסן של עם לא נמדד בכך שכולם חושבים אותו הדבר. תחשבו על מגן של פעם. מגן חזק באמת לא עשוי מחתיכת מתכת אחת, אחידה. הוא מורכב מהמון חוליות קטנות שמחוברות זו לזו. כל אחד מאיתנו הוא חוליה במגן הגדול שנקרא עם ישראל. יש בינינו שמאלנים וימנים, דתיים וחילונים, אנשי מרכז ואנשי פריפריה. החוזק של המגן לא נובע מכך שהחוליות זהות, אלא מהחיבור ביניהן.
האויב שלנו מבין את זה היטב. הוא לא רק מכוון את הטילים שלו לבסיסי צה"ל; הוא מכוון אותם אל החיבורים בינינו. הוא מחפש את החולייה הרופפת, את הסדק בשיח הציבורי, את הקיטוב. שם הוא מנסה לנעוץ את החרב.
לכן, התשובה שלנו לא יכולה להיות רק צבאית. היא חייבת להיות גם אנושית. כל מעשה קטן של אחדות וערבות, הוא כמו פטיש של נפח שמהדק חוליה רופפת בחזרה למקומה. העלייה לתורה בסלון הקטן הייתה הפגנה של חוסן. שיחת טלפון לשכן שגר לבד, הודעה לחבר שלא דיברנו איתו מזמן, היכולת להקשיב למי שחושב אחרת מאיתנו -כל אלה מחזקים את המגן של כולנו.
זהו הנכס היקר ביותר שלנו, וזה הדבר שהטילים לעולם, אבל לעולם, לא יוכלו לשבור.
- הרב גרשון שנור, הוא רב הקהילה בגני תקוה ומורה הוראה בבקעת אונו
0 תגובות