בשבת האחרונה, בבית הכנסת הגדול, הייתה סוג של מיני-דרמה. השאלה הגדולה שריחפה באוויר: איזו הפטרה קוראים השבת? מצד אחד, שבת "ראש חודש" עם הפטרה משלה. מצד שני, זו השבת השנייה מ"תלתא דפורענותא" – שלוש שבתות האבל בימי בין המצרים, שבהן קוראים הפטרות תוכחה ונבואות חורבן. מצב כזה קורה לעיתים רחוקות, אולי פעם בשבע שנים בממוצע, וזה מספיק רחוק כדי שאף אחד לא יזכור בדיוק מה היה המנהג הקודם.
ר' אבירם ליטבק, חתנו של חתן פרס ישראל פרופ' משה הדד ז"ל ועמוד תווך בבית הכנסת, טען בתוקף שאם לא נקרא את הפטרת ראש חודש, לא נוכל להימנע מלומר "אב הרחמים". לא נכניס אתכם לפרטי הדיון ההלכתי. העניין הזכיר לי בדיחה עתיקה על בית כנסת שבו פרץ ויכוח סוער ב"שבת חנוכה", האם ההפטרה היא "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה..." או "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן..." ? הקהל החל לריב ולצעוק, ובלהט הוויכוח פנו לזקן שישב בצד ושאלו אותו איך היה המנהג. הזקן חייך וענה בשלווה: "ככה היה המנהג... לריב על זה!"
אצלנו, זה רק בבדיחה, לא רבנו. ביררנו והגענו לעמק השווה. אבל מעבר לכך, המורכבות הזו מסתירה מסר עמוק וקריטי, בפרט כעת, ערב שבת חזון וערב תשעה באב.
• • •
"שבת חזון" אינה עוד שבת רגילה, בטח לא כשהיא נופלת ממש בערב תשעה באב. מצד אחד, אסור להתאבל בשבת, ומצד שני – זו שבת שנושאת עמה מטען אבלות כבד לקראת הצום. דווקא בנקודת המפגש הזו טמונה הזדמנות לגעת במהות.
בימים שבהם אנו נוהגים במנהגי אבלות, ישנם ריבוי מנהגים, דעות והלכות. עבודתנו האמתית לא נגמרת בשמירת המנהגים והפעולות החיצוניות. היא חייבת לגעת במהות הפנימית . בתשעה באב, יש שמאריכים בקינות, יש ששומעים דרשות, ויש כאלה שמוצאים את עצמם במעגלי שיח. אבל לכל הדרכים הללו יש נקודה משותפת: הזיכרון וההפנמה. ההבנה העמוקה שעדיין לא זכינו לגאולה השלמה, והדרך להגיע לכך קשורה אלינו היום, בהווה!
• • •
תשעה באב אינו רק 25 שעות לא נעימות של צום ותשוקה לקפאין. זהו זמן עמוק שבו משהו חייב להשתנות בתוכנו. אחד האדמו"רים אמר פעם, שמצער שאנשים שואלים "מתי יסתיים הצום?" ולא שואלים "מתי תסתיים הגלות ? "
בימים אלו אנחנו נלחמים בהסחת הדעת וב"צרת רבים חצי נחמה" – או כפי שיש אומרים "-נחמת שוטים" שמגיעה מעצם ההשלמה עם המצב הקיים. כאילו אנחנו אומרים לעצמנו: "זה מה שנגזר עלינו – לחיות עם איומי פיגועים, עם בנים וחיילים בכמה חזיתות, עם אנטישמיות בכל העולם. זה המצב!"
לא! אנחנו לא משלימים עם המצב!
בימים אלו אנחנו נקראים לשים לב לצער, למציאות הלא מושלמת. לא לברוח ממנה, לא להדחיק. אנחנו לא מבקשים רק נחמה או הקלה זמנית, אלא גאולה שלמה, מציאות מתוקנת ומושלמת. בתקופה זו אנחנו נלחמים על העולם, על מצבו של עם ישראל, על המקסימום של אהבה, שמחה, בריאות ורוחניות.
איך מתאבלים? איך נותנים תוכן לימים האלה? כאמור, רבו המנהגים, הדעות וההלכות, אך "אלה ואלה דברי אלוקים חיים". העיקר הוא שנגיע למהות הפנימית.
לא משנה איך תבחרו לציין את תשעה באב – בין אם ביותר קינות, יותר שיח, או בכלל בהתבודדות – העיקר אל תפספסו את המהות. אל תיכנעו לקיבעון, אל תאמרו "ככה המצב וככה צריך להישאר" אל תשלימו עם המצב ! תשעה באב הוא זמן להתמקד בשינוי, ביציאה מהקיבעון, ובחתירה לגאולה שלמה.
0 תגובות