משיחי השקר הבלתי מוכרים והאם הציונות היא משיח שקר? | מחכים למשיח

השמש הקופחת של חודש אב צבעה את שמי ירושלים בגווני אדום-כתום, אך לא היה זה יופייה של השקיעה שריתק את עיניו של נחמיה בן חושיאל. פניו, חרושי קרבות וציפייה, היו נשואות אל החומות הבוערות, עשן כבד נישא באוויר, וקולות שאגה ונהי מילאו את החלל. זה עתה הסתיים קרב עקוב מדם, בו הוביל נחמיה, מנהיג יהודי בעל שאיפות משיחיות עזות, את כוחותיו נגד הצבא הביזנטי העצום. התקווה בערה בעיני לוחמיו – תקווה לשיבת מלכות ישראל, להקמת בית המקדש, ולסיום הגלות המרה. הם ראו בו את המנהיג שיושיע אותם, את משיח בן יוסף שיפרוץ את הדרך לגאולה. נחמיה, שזמן קצר קודם לכן שלט בירושלים ואף החל בהכנות לבניית המקדש, נלחם באומץ לב, אך הגורל התאכזר. הוא נדקר בידי מלך פרס, גופתו הושלכה בשערי ירושלים למשך ארבעים יום, ועמה התרסקה תקוותם הרגעית של רבים.

המשיח בגמרא

על כסא משרדי שהונמך • תשעה באב בחצה"ק דעעש | תיעוד

חיים רוזנבוים|16:07

"הוא שמע תינוק בוכה" | הרב יצחק פנגר בשני סיפורים מצמררים שגרמו לו להתפרק בבכי • צפו

חזקי שטרן|15:40

השאלה האם המשיח כבר בא אינה שאלה חדשה, והיא נידונה בהרחבה במסכת סנהדרין. שם אנו מוצאים מחלוקת בין חכמי הגמרא, המשקפת גישות שונות לימות המשיח.

רבי הלל, אחד מהאמוראים, סבר כי "אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה". לשיטתו, הגאולה שהתרחשה בימי חזקיהו המלך, כאשר סנחריב נסוג מירושלים באופן ניסי, הייתה מימוש הנבואות המשיחיות, ולכן אין לצפות למשיח נוסף.

אך רב יוסף, אחד מגדולי האמוראים, דחה בחריפות דעה זו באומרו "שרא ליה מריה לרבי הילל" (ימחול לו אדונו). הוא הביא ראיה מדברי הנביא זכריה, שהתנבא בבית שני (זמן רב לאחר ימי חזקיהו שהיה בבית ראשון) נבואה המתייחסת במפורש לביאת המשיח ומוכיחה שהמשיח טרם הגיע בימי חזקיהו, שכן זכריה ניבא עליו מאוחר יותר.

בעוד שהאמונה בביאת המשיח היא יסוד בסיסי ביהדות, הפרטים, התזמון והאופן של הגאולה נותרו פתוחים לפרשנות המאפשרת דיון מתמשך ורלוונטי על מהות הגאולה בכל דור ודור, ומותירה מקום לסייעתא דשמיא ולפעולת האדם כאחד.

משיחי כזב: לקחים מההיסטוריה היהודית

ההיסטוריה היהודית רצופה בסיפורים של ציפייה משיחית עזה, שלעיתים הובילה לאכזבות כואבות. אחד המקרים הבולטים והטרגיים ביותר הוא פרשת בר כוזיבא, המכונה גם בר כוכבא. מנהיג זה, שעמד בראש מרד היהודים נגד הרומאים כחמישים שנה לאחר חורבן בית שני, זכה לתמיכה בלתי מסויגת מצד גדול התנאים, רבי עקיבא, שאף שימש כנושא כליו. רבי עקיבא זיהה בו את המשיח, על בסיס הפסוק "דרך כוכב מיעקב". בר כוכבא אכן הראה הצלחות צבאיות מרשימות בתחילת המרד, והצליח להחזיר את המלכות לישראל, ולו לזמן קצר של שנתיים וחצי.

אך סופו של המרד היה מר. בר כוכבא נהרג, והמרד דוכא באכזריות, במחיר דמים נורא של מאות אלפי יהודים. מותו הבהיר כי אינו המשיח המובטח. בחז"ל קיימת מחלוקת לגביו: התלמוד הבבלי רואה בו משיח שקר שנהרג בידי החכמים (לאחר שלא עמד במבחן "מורח ודאין" – יכולת להריח ולשפוט), בעוד התלמוד הירושלמי מציג אותו כגיבור שנהרג במלחמה. הרמב"ם, מאמץ את הגישה שרבי עקיבא ודורו טעו בזיהויו, וקובע כי "כיון שנהרג, נודע שאינו זה". (לעיון נוסף בפרשת בר כוכבא, ראו כתבתנו בתשעה באב תשפ"א, ב'כיכר השבת').

סיפורו של בר כוכבא אינו מקרה בודד. לאורך ההיסטוריה היהודית קמו עשרות משיחי שקר, חלקם נוכלים מקצועיים וחלקם סברו באמת ובתמים שהם יכולים להיות המשיח. תופעה רחבה זו נסקרה בהרחבה בספרו החשוב של הרב בנימין שלמה המבורגר, "משיחי השקר ומתנגדיהם". הספר מציג עובדות היסטוריות על הופעתם של משיחי השקר, מביא את דברי חכמי הדורות נגדם, ומתריע על הסכנות האורבות מהם: אכזבות מרות, התדרדרות רוחנית, ואף שמד.

מעבר לשבתאי צבי הידוע לשמצה (שכנראה היה הדמות המשיחית המשמעותית ביותר מבחינת היקף השפעתה, והותיר אחריו חורבן רוחני עצום), חשוב לזכור שבדרך היו הרבה מאוד משיחים נשכחים. בין אלו, בולטות שתי דמויות המוזכרות במדרשים אפוקליפטיים: נחמיה בן חושיאל ומנחם בן עמיאל.

נחמיה בן חושיאל איתו פתחנו את המאמר מזוהה במקורות רבים, עם משיח בן יוסף. נחמיה ובנימין מטבריה אף חברו לפרסים וכבשו את ירושלים בשנת 614, כשהוא מונה לשליט והחל בהכנות לבניית המקדש. מקבילו, מנחם בן עמיאל, מוזכר במדרשים כ"משיח בן דוד", ושמו "מנחם" קשור לנחמה. יש מדרשים המציינים שיבוא בניסן, ו"פרקי דרבי אליעזר" מתארים אותו כבעל "קרנות גבוהות מכל בהמה ומנגח לארבע רוחות העולם", כלומר מנהיג בעל עוצמה עולמית שיכניע את האומות.

למעשה, שני "משיחים" אלו מתוארים בספרי מדרשים שונים כשמותם של משיחים שיבואו לעתיד לבוא, אך בעצם כבר באו, כאשר ככל הנראה אותם כותבי אותם חיבורים שהסתננו לקבצי מדרשים שונים, תיארו את קורותיהם כנבואה לעתיד. 

המשיח על פי הרמב"ם

לאור הכישלונות המשיחיים ההיסטוריים, ובמיוחד פרשת בר כוכבא, קבע הרמב"ם קריטריונים ברורים ומוגדרים לזיהוי המשיח. גישתו, המפורטת בהלכות מלכים ומלחמות, מהווה את אבן היסוד להבנת המשיח ביהדות. הרמב"ם מבחין בין שני שלבים בזיהוי המשיח: "בחזקת משיח" ו"משיח בוודאי".

קריטריונים ל"בחזקת משיח" (הלכות מלכים י"א, ד'):

אם יעמוד מלך מבית דוד, שיהיה:

• הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו
• כופה את כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה
• נלחם מלחמות ה'

אם אדם עומד בקריטריונים אלו, הוא נחשב "בחזקת משיח" – כלומר, קיים סיכוי סביר שהוא המשיח, ויש לצפות למעשיו הבאים.

קריטריונים ל"משיח בוודאי" (הלכות מלכים י"א, ד'):

אם אותו אדם, בנוסף להיותו "בחזקת משיח", יעשה ויצליח ב:

• נצח כל האומות שסביבו
• בנה מקדש במקומו
• קבץ נדחי ישראל

הרמב"ם מדגיש כי המלך המשיח אינו צריך לעשות אותות ומופתים, לחדש דברים בעולם, או להחיות מתים, בניגוד למה שאומרים "הטיפשים". הוא מביא את דוגמת רבי עקיבא עם בר כוזבא כהוכחה לכך שחכם גדול יכול לטעות בהיעדר מילוי כל הקריטריונים. אם אדם מסוים נחשב "בחזקת משיח" אך לא הצליח במשימותיו, או נהרג, בידוע שאינו המשיח שהובטח עליו בתורה. הוא נחשב כאחד ממלכי בית דוד הכשרים שמתו, והקב"ה העמידו רק כדי לנסות בו רבים.

הרמב"ם ממשיך ומתאר את ימות המשיח בפרק י"ב, ומבהיר כי "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד". כלומר, המציאות הפיזית לא תשתנה באופן דרמטי, לא יתרחשו ניסים גלויים, והעולם ימשיך כמנהגו. אך המלכות תחזור לישראל, ותהיה זו תקופה טובה ונעימה, שתתאפיין בשלום עולמי, שפע כלכלי, ותוחלת חיים ארוכה. העיקר בימות המשיח, לשיטתו, הוא חופש מוחלט לעסוק בתורה ובחכמתה, ללא עול עבודות ודאגות חומריות. "מעיינות החכמה יפוצו בעולם" ו"תרבה החכמה כמו שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה'".

דרך הקריטריונים הללו, והתיאור הזה של ימות המשיח, נבחן כעת את הפרויקט הציוני, ואת שאלת היותו פרויקט משיחי, או חלילה, משיח שקר נוסף.

הפרויקט הציוני: חזון משיחי במבחן המציאות

הקמת מדינת ישראל, למרות אופייה החילוני בראשית דרכה, נשאה בחובה נימה משיחית עמוקה, שהדהדה הן בקרב מייסדיה החילונים והן בקרב הזרמים הדתיים.

מייסדי הציונות החילונית, למרות שאינם דתיים במובן ההלכתי, נשאו חזון בעל אופי משיחי-לאומי. תיאודור הרצל, "חוזה המדינה", נתפס לעיתים כ"מושיע" וכמי ששמו נעשה לאגדה, ואילו אגדתו למציאות. הוא עצמו, אף שלא ראה עצמו כמשיח, הבין ש"בלי כוח הדחף של הכמיהה לגאולה, לא תוכל הציונות להתחדש". חזונו, המכונה לעיתים "חזון משיחי לאומי", נתפס כהגשמה של כמיהה דורות לשיבה לארץ ולתקומה.

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, ראה במדינת ישראל "מכשיר הגשמה של חזון משיחי זה" – חזון גאולה יהודית ואנושית. הוא סבר כי "הדבר שקיים את העם היהודי בכל הדורות, והביא ליצירת המדינה, היה החזון המשיחי של נביאי ישראל". הפולמוס סביב "משיחיות חילונית" היה אחד החשובים והעמוקים בהיסטוריה הישראלית, כאשר הוגים ישראליים כמו גרשם שלום ומרטין בובר הזהירו מגלגולה של השפה המשיחית לשפה פוליטית. למרות זאת, בן-גוריון השיב לסערה, והאמין בחזון משיחי.

עבור הציונות הדתית, ובמיוחד על פי תורת הראי"ה קוק, הפרויקט הציוני נתפס כ"אתחלתא דגאולה" – ראשית צמיחת גאולתנו. הרב קוק יצר חיבור בין ציונות לדתיות, וראה בציונות החילונית כ"משיח בן יוסף" – הכוח המעשי, הכלכלי והביטחוני, שתפקידו להכין את הקרקע לבואו של "משיח בן דוד" הרוחני.תפיסה זו העניקה משמעות דתית למעשים פיזיים-לאומיים, וראתה בהם שלב הכרחי בתהליך הגאולה השלם.

עמדות הציבור החרדי כלפי הפרויקט הציוני

הציבור החרדי אינו מקשה אחת ביחסו למדינת ישראל ולפרויקט הציוני, וניתן להבחין במספר גישות מרכזיות.

הגישה הפרגמטית, המכונה לעיתים "מדינת ישראל בע"מ", רואה במדינה תופעה חסרת ממד דתי, לא אתחלתא דגאולה ולא מעשה שטן, אלא גוף אזרחי גרידא. לשיטה זו, קיומה של המדינה מוצדק כל עוד לימוד התורה מתקיים בה, שכן לימוד התורה הוא הסיבה לקיומו של עם ישראל. גישה זו מאפשרת לציבור החרדי לנצל את הכלים הפוליטיים והכלכליים של המדינה לחיזוק עולם התורה, מבלי להעניק לה לגיטימציה דתית או משיחית.

לעומת זאת, הזרמים האנטי-ציוניים, דוגמת נטורי קרתא וחלקים מחסידות סאטמר, מתנגדים באופן אידיאולוגי עמוק להקמת מדינה יהודית לפני בוא המשיח. גישה זו דוחה כל שיתוף פעולה עם המדינה, ובמקרים קיצוניים אף חוברת לאויביה, מתוך אמונה שרק גאולה ניסית, שתבוא על ידי הקב"ה לבדו, היא הגאולה האמיתית.

בעוד שכלפי חוץ עשוי הציבור החרדי להציג חזית אחידה בסוגיות מסוימות (כמו גיוס), בפועל, הגישות התאולוגיות והמעשיות הבסיסיות שלהם כלפי המדינה שונות בתכלית. הבנה זו של מגוון הדעות הרחב בתוך החברה החרדית קריטית להבנת התגובות למשברים עכשוויים, ובמיוחד למשבר חוק הגיוס.

עולם התורה בישראל מתנהג כאילו כבר הגיע המשיח?

היחסים המורכבים בין הציבור החרדי למדינת ישראל הגיעו לנקודת רתיחה עם משבר חוק הגיוס. הלחץ הציבורי לגיוס חרדים גובר, מנגד, ההנהגה החרדית מגיבה בחריפות לפסיקות בג"ץ בנושא.

משבר הגיוס חושף מתח בין גאולה מדינית לגאולה רוחנית, ומעמיד במבחן את החזון המשיחי של הציונות. אם חזון הרמב"ם לגאולה כולל "אין שעבוד מלכויות בלבד" וחופש מוחלט לעסוק בתורה ובחוכמתה, הרי שהדרישה לגיוס בחורי ישיבות, הנתפסת ככפייה המפריעה ללימוד תורה ואף מסכנת את אורח החיים החרדי, מעלה שאלה קשה: האם הפרויקט הציוני, שהתיימר להיות משיחי, מתגלה כמשיח שקר נוסף? האם במקום לבטל את "שעבוד המלכויות", חזרנו ל"גלות בין יהודים", והאם במצב שבו אנו ב"גלות בין יהודים" ניתן להתנהג כאילו אנחנו כבר בימות המשיח כפי שתיאר אותם הרמב"ם?

עבור הגישה הפרגמטית המשבר בוחן את גבולות הפרגמטיות: האם ניתן להמשיך ולשתף פעולה עם מדינה המאיימת על עצם קיום עולם התורה? ועבור הזרמים האנטי-ציוניים, המשבר מחזק את טענתם כי המדינה היא מכשול לגאולה האמיתית, ואף "מלכות רשעה".

אך בתוך המורכבות והכאב, נשמעים גם קולות אחרים, המציעים פרשנות חרדית מורכבת ורבת ניואנסים. כפי שאמר לי בשיחה פרטית ראש ישיבה חרדי חשוב מירושלים: "המלכות היא כבר לא מלכות הרשעה - יש בה רשעים" אנחנו בהסתר פנים שתיכף ייגמר.

סיכום

הציפייה למשיח היא אבן יסוד באמונה היהודית, אך היא מלווה תמיד במתחים, בלבטים ובמבחני אמונה. למדנו מהלקחים של משיחי השקר, שכשלונם חידד את הצורך בקריטריונים ברורים, כפי שהציב הרמב"ם, המדגישים פעולות ממשיות ולא רק הבטחות או כריזמה.

הפרויקט הציוני, על שלל גווניו – מהחזון הלאומי-משיחי של מייסדיו החילונים ועד ל"אתחלתא דגאולה" של הציונות הדתית – שואף להגשים את הכמיהה העתיקה לגאולה. אך המציאות, ובמיוחד משבר חוק הגיוס, מעמידה את הפרויקט הזה במבחן קשה.

המתח בין הגאולה משעבוד המלכויות לבין התממשות חזון הגאולה שמאפשר חופש ללמוד תורה, מעוררים שאלות מהותיות לגבי אופייה האמיתי של הגאולה המתחוללת.

עם זאת, גם בתוך הכאב והמחלוקת, נשמרת התקווה. היא מאפשרת לראות את הקשיים כחלק מתהליך, שסופו ודאי טוב. תשעה באב, יום החורבן והלידה, מהווה תזכורת רבת עוצמה לכך שגם בשיא החושך, טמון ניצוץ של גאולה. עם ישראל ממשיך לחכות, להתפלל ולפעול לקראת הגאולה השלמה, בה יבנה המקדש, יקובצו נדחי ישראל, ומלכות ה' תהפוך גלויה על הארץ, במהרה בימינו אמן.