הדיונים על אפליה בחברה החרדית עולים לכותרות חדשים לבקרים. וכמו בכל תחילת שנת הלימודים גם השנה נחשפנו לסיפורים קשים על עוולות הנעשות לתלמידות ספרדיות במוסדות חינוך חרדיים, עד כדי כך שהורים אשכנזים סירבו לשלוח את בנותיהם לכיתות מעורבות עם ספרדיות.
כפי שדווח כאן ב'כיכר השבת' על מקרה מזעזע בירושלים בו הורים אשכנזים שהשאירו את בנותיהם בבית כדי שלא ילמדו עם "יותר מדי 'פרענקיות'". סיפורים אלה, לצד סקרים המראים כי 84% מהציבור החרדי מאמין שיש אפליה עדתית במוסדות החינוך החרדיים, משקפים מציאות עגומה של קרע והתנשאות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אך האם ידעתם שההיסטוריה היהודית בירושלים ידעה תקופות שבהן גלגל האפליה התהפך? בעבר הרחוק, ביישוב הישן בירושלים, האשכנזים הם שהיו נתונים למרותה ולעיתים קרובות גם לאפלייתה של הקהילה הספרדית המבוססת. מסע אל העבר חושף מאבקים על זהות, כלכלה והנהגה, שעיצבו את פני עיר הקודש.
ההגמוניה הספרדית בירושלים
ירושלים הייתה בית לקהילה ספרדית מבוססת מזה דורות. ההגמוניה הספרדית לא הוטלה בספק, והעדה האשכנזית הייתה כפופה ללא עוררין להנהגה הספרדית, שהייתה גדולה, ותיקה, ונהנתה ממעמד בלעדי אצל השלטונות העות'מאניים.
האשכנזים הראשונים שהגיעו לירושלים, כמו קבוצתו של רבי יהודה החסיד בשנת 1700, נתקלו במהרה בקשיים. לאחר שפשטו את הרגל ונמלטו מהעיר, נותרו נושים מוסלמים שראו בכל אשכנזי שהגיע לעיר מטרה ניידת וכחלק מקבוצת בעלי החוב. כתוצאה מכך, נמנעו אשכנזים מלהיכנס לירושלים במשך למעלה ממאה שנה, והעליות הראשונות התיישבו בצפת, טבריה וחברון.
רק בשנת 1812 קיבלו האשכנזים "פירמאן" (צו סולטאני) שאפשר להם לשוב לירושלים ולבנות מחדש את בית הכנסת בחורבת רבי יהודה החסיד. הקהילה האשכנזית גדלה והתעצמה, אך גידולה הוביל לחיכוכים מתמשכים עם הקהילה הספרדית הוותיקה.
אחת העוולות הראשונות שחוו האשכנזים הייתה "תקנת העיזבונות". מנהג ירושלמי עתיק קבע כי נכסיהם של עולים שנפטרו בעיר ללא צאצאים מקומיים, יעברו לקהילה (הספרדית). האשכנזים, בהיותם נתינים זרים, השתמשו בקונסולים שלהם כדי לנסות ולקבל פטור מתקנה זו.
בתגובה, החלה הקהילה הספרדית, לגבות מהם תשלומים מופרזים עבור דמי קבורה. מאבק זה הוביל את האשכנזים, בעזרת רבי ישעיה ברדקי זצ"ל, לרכוש חלקה בהר הזיתים ולהקים בית קברות אשכנזי עצמאי, בו נקבע מחיר קבורה אחיד וסביר. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן האשכנזים הצליחו לזכות באוטונומיה מול ההגמוניה הספרדית.
על השחיטה
לאחר שהצליחו האשכנזים לדאוג למותם בכבוד, פנו למשימה הבאה: כנציגה הבלעדית של הקהילה היהודית מצד השלטונות העות'מאניים. הקהילה הספרדית החזיקה במונופול על מערכת השחיטה וגבתה את "גאבלה" - מס הבשר, מה שהבטיח לה הכנסות משמעותיות.
עם התרחבותה והתבססותה של הקהילה האשכנזית בעיר, היא החלה לשאוף לאוטונומיה, ובראש ובראשונה ביקשה להקים מערכת שחיטה משלה. רצון זה נבע משילוב של מניעים כלכליים, כמו מחירי הבשר המופקעים והקושי בהשגת בשר כשר, לצד סיבות הלכתיות, שכן האשכנזים נהגו להחמיר יותר בדיני טרפות וניקור.
אולם, הקמת שחיטה כשרה הייתה תלויה באופן קריטי ביכולת למכור את חלקי הבהמות שאינם כשרים לאכילה יהודית כמו טרפות והחלק האחורי לגויים. ללא מכירה זו, העסק לא היה כדאי מבחינה כלכלית. המוסלמים, שהיוו את עיקר שוק זה, דרשו ששם האל ("ביסמיללה") יוזכר לפני השחיטה, והיו מוכנים לסמוך על ברכתו של שוחט יהודי שייחשב בעיניהם לבן דת המאמינה באלוקים.
כאן, לפי החשד האשכנזי, ניצלה הקהילה הספרדית את הדרישה המוסלמית כדי לערער על מעמדם של האשכנזים. בעיתון הלבנון נכתב ש"המלאך מתן בסתר" (ביטוי שרמז על גורמים ספרדים) "גילה את אוזנו של שייך אל-סיד", אחד מכהני הדת המוסלמים, וטען בפניו "מי יודע אם האשכנזים מבני ישראל המה ומחזיקים בדת ישראל". בעקבות זאת, השייך אל-סיד יצא בקריאה פומבית בכל רחבי ירושלים, והכריז כי הבשר שנשחט על ידי אשכנזים הוא "טמא ומתועב", והזהיר מוסלמים שלא לרכוש אותו.
כאשר פנו המוסלמים אל החכם באשי הספרדי, ושאלו האם האשכנזים הם אכן "מבני ישראל", תשובתו הייתה מעורפלת: "לא ידעתי". תושבתו העצימה את הספקנות בנוגע למעמדם היהודי של האשכנזים ופגעה אנושות ביכולתם למכור בשר למוסלמים.
מיהו יהודי? הגוי מחליט
האשכנזים נאלצו להתמודד עם הפסדים כבדים. ניסיונותיהם למכור את הטרפות לנוצרים "עלו להם בדמים יקרים", והם נאלצו לוותר על כך. רבים מהם אף נמנעו מאכילת בשר בשל המחירים הגבוהים שנגבו על ידי המונופול הספרדי. פניות קודמות לשלטונות, כמו זו ל"אינגליס רידוארה" ב-1853 (המועצה המנהלית) ולמשה מונטיפיורי ב-1861, לא הועילו בהשגת הכרה ביהדותם.
המצב הבעייתי נפתר רק לאחר מאבק ממושך, ובשנת 1864 הרב מאיר אוירבך, בעל ה"אמרי בינה", "הכריח" את החכם באשי הספרדי, באיומי חרם, להודיע לממשלה ומשם לסולטן כי האשכנזים הם יהודים בדיוק כמו הספרדים.
לאחר מכן, הצליחו מנהיגי האשכנזים להשיג פסק דין ממלומד מוסלמי חשוב בשם טיק אסעד, אשר קבע כי "גם האשכנזים הם בני אברהם, יצחק ויעקב, ומותר לכל מוסלמי נאמן לאכול משחיטתם".
הכרה זו אפשרה לאשכנזים לקבל רישיון לשחיטה משלהם מן השלטונות. עם זאת, האשכנזים חויבו לשלם היטל מסוים לקהילה הספרדית עבור הבשר ששחטו, מה שתרם רבות להמשך המאבק על מונופול השחיטה וההכנסות הנלוות אליו, גם לאחר שהאשכנזים זכו להכרה ביהדותם.
המאבקים על כספים ותרומות
המאבק העיקרי בין העדות נסוב סביב שליטה על כספי התרומות מחו"ל (ה"חלוקה"). האשכנזים טענו שהרוב הספרדי שולט במוסדות הקהילתיים ובכספים המגיעים מחו"ל ומפלה אותם לרעה. הספרדים, לעומתם, טענו שהם נושאים בנטל ההוצאות הציבוריות, המיסים והחובות, וכי האשכנזים נהנים מכל השירותים הקהילתיים מבלי לתרום כנדרש.
מחלוקת חריפה על כספי החלוקה פרצה כבר בשנת 1764, כאשר רבני האשכנזים האשימו את רבני הספרדים באפליה ובמניעת תמיכה. מחלוקת זו גרמה לכך שלחץ האשכנזים הוביל להתקנת תקנות שקבעו דרכים חדשות לחלוקת הכספים מאירופה, מה שיצר איזון חדש לטובת האשכנזים.
מאבקים דומים התרחשו גם לגבי תרומות מאמריקה. בשנת 1871 התמרדו האשכנזים נגד תשלום מס הבשר (ה"גאבלה") לספרדים, וראו בו חרפה. בעקבות כך, נחתם הסכם חדש שביטל את המס, אך הבטיח הכנסה חלופית לספרדים מחלקם בכספי התרומות מאמריקה. עם זאת, עם הקמת עדה אשכנזית עצמאית בשנת 1884, הפרו האשכנזים את ההסכם וחדלו להעביר את חלקם בתרומות לקהילה הספרדית.
בין כיפופי הידיים הצדדים נעזרו גם בעיתונות המודפסת, הספרדים פרסמו ב"הצבי" וב"חבצלת" כרוז בשם "דמעת העשוקים" וקבלו על כך שהאשכנזים לא מענקים להם את דמי החלוקה שנאספו באמריקה, ואילו והאשכנזים פרסמו כרוז שכנגד בשם "משיב חכמים", וקבלו על הנוסח המתבכיין והמשתלח נגדם:
משיב חכמים!
קול כחולה שמענו, קול אחינו רבני הספרדים דפעה"ק ת"ו צועקים בקול מר בשופר, על אודות מעות אמעריקא אשר לפי דבריהם מגיע להם ולא ניתן להם אף פ"א זה שש שנים.
ובדמעת עשוקים מוסרים דין לשמים...רוחם חימה יצאה, ולא כדברי חכמים אשר בנחת נשמעים ב"א יחרפו יקללו ויעמידו קול זועות, וימחאו כף בקול מחאות, באמרם: כי מגיע להם חלק במעות אמעריקא מפני שני טעמים.
האחד, מפני הפשר הכתוב והחתום, אשר בו התחיבו האשכנזים -שהם בני מדינות רוסיא ופולין, עסטרייך אונגארן ואשכנז, לאחיהם הספרדים -שהם פריינקען מבני מדינות הטירקייא אזיען ואפריקא- לתת להם חלק בנדבות בני רוסיא ופולין ויתר האשכנזים שבמדינות אמעריקא ואוסטראליי
והטעם השני, "כי - גם בלא"ה למה יגרעו? והלא כולנו בני איש אחד נחנו, ואל אחד בראנו, ומגיע להם חלק כחלק אחיהם האשכנזים מכל המגיע להאשכנזים".
משום כבודם של ראשונים לא נביא כאן, את המשך המכתב המלא ריב מדון והשמצות הדדיות כמיטב המסורת, רק נציין שלקראת סוף המאמר התפרסמה גם הודעתו של רב העדה האשכנזית בירושלים רבי שמואל מסלנט זצ"ל וז"ל:
המאבק על רב ראשי עצמאי
במשך שנים רבות, החכם באשי הספרדי היה הנציג הרשמי והבלעדי של כלל הקהילה היהודית בפני השלטון העות'מאני. אך במרוצת הזמן, ככל שמספרם של האשכנזים ביישוב גדל, כך גברה שאיפתם לאוטונומיה גם בהנהגה הרוחנית.
מוסד הרב הראשי האשכנזי החל להתפתח לצד הרב הראשי הספרדי, על אף שלא היה לו מעמד חוקי רשמי בעיני השלטונות. החל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, הפך הרב שמואל סלנט לרבם הראשי הבלתי-רשמי של האשכנזים בירושלים. מצב זה יצר דיכוטומיה מוזרה: הרב הספרדי החכם באשי, שמעמדו החוקי היה איתן, ומולו רבי שמואל מסלנט, שלא הוכר רשמית.
באוקטובר 1898, בעת ביקור הקיסר וילהלם בירושלים. הוקמה ועדת קבלת פנים שכללה חמישה ספרדים וחמישה אשכנזים. הן הראשל"צ הספרדי, הרב יעקב שאול אלישר, והן הרב סלנט, לא היו מרוצים מהחלוקה השוויונית. הראשל"צ ראה בה פגיעה במעמדו כנציג רשמי ובלעדי, בעוד הרב סלנט טען כי הקהילה האשכנזית, זכאית לייצוג רב יותר. אך מתוך אורך רוח נענו ונחרדו לו לחכם באשי.
בעיתונות התקופה גם מוזכר המנהג שהיה מקובל לברך את הפחה מושל הפלך: "בימי גנוסיה של מלכות וביום הולדת השולטן"... כך שבימי שלום בין העדות הספרדיות והאשכנזיות בירושלים היו רבני העדה האשכנזית ומנהיגיה מצטרפים למשלחת הספרדית בראשותו של הראשל"צ, אולם כשהיחסים ביניהן לא היו תקינים, היו ראשי העדה האשכנזית מבקרים בנפרד אצל פחה ירושלים.
עינינו הרואות שמחלקות בין העדות אינה נחלתו של דור אחרון, והייתה לעולמים במינונים כאלה ואחרים, בחודש הרחמים והסליחות נישא תפילה שהמלך שהשלום שלום ישם שלום בינינו ושנרבה שלום בעולם, ולפחות שר החינוך דנן מר יואב קיש (שהוא נכדו ממש של רבי שמואל סלנט זצ"ל) יתרום את חלקו המעשי לשים שיוון וערבות הדדית אצל ילדינו היקרים. כיאה למדינה מתוקנת.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ובשולי הדברים, אחד מהרבנים הספרדים בירושלים אמר השבוע לנוכח מאורעות האפליה בעיר, כי זה מה שאומרים בתפילה "הפורש סוכת שלום עלינו, ועל כל עמו ישראל, ועל ירושלים", שאין זה שפת יתור חלילה, כי 'העיר ירושלים' לדורותיה זקוקה לברכה מיוחדת ונפרדת שישכון בה השלום.
מקורות: יחסים בין-עדתיים - מרדכי אליאב | וכי לא אחיהם אנחנו - ירון בן נאה | פרו' נדב שנרב | מתי רונן
0 תגובות