השתיקה מסוכנת. האחריות לדבר היא עלינו // דעה

אמנם נהוג אצלנו לא לדבר על זה. במשך שנים בעיות נפשיות ובוודאי אובדנות היו מהנושאים שהשתיקה היתה יפה להם. במרכאות כפולות ומכופלות. אבל האיסור ההלכתי החמור של 'לא תעמוד על דם רעך', חייב להילקח גם כן בחשבון כאשר אנחנו מתחשבים בתבניות החברתיות המקובלות אצלנו. גם אם יש בהן לא מעט תימוכין וסיבות.

בעשור האחרון, ובעיקר בעקבות פרשות קשות וטראגיות שהתפרסמו בשער בת רבים, נפרצה חומת השתיקה. לפתע, מושג שלא היה קיים במילון שלנו, חדר פנימה והפך לצערנו לאפשרות שמרחפת מעל לתודעת צעירים ובוגרים מתמודדי חרדיים, כאחד.

המספרים לא משקרים: יותר מעשרים נערים חרדים, מכל הזרמים והחוגים, שלחו יד בנפשם רחמנא ליצלן רק בחצי השנה האחרונה. אליהם מתווספים אנשי כוחות הביטחון, הצלה וזק”א, שחלקם נושאים על גבם פוסט טראומה קשה מהאירועים האחרונים.

בכל המקרים, המכנה המשותף ברור. מצוקה מתמשכת שלא זכתה למענה, כאב שלא קיבל שם, ואנשים טובים סביבם שלא ידעו לזהות בזמן את הקריאה לעזרה.

סערת הריאיונות בערוץ 12: "בחור טיפש שלא מייצג שום בחור ישיבה"

נחמן שטרנהרץ|03.09.25

ההורים לחצו ואני התחתנתי עם מישהי שלא רציתי - עד הסוף הנורא | סיפור מטלטל

משה רבי|04.09.25

האמת חייבת להיאמר: השתיקה כבר אינה מגינה. להיפך. היא עלולה לעלות בחיי נפשות. מחקרים עדכניים מלמדים כי דווקא דיבור אחראי, שמציג דרכי התמודדות, סימני אזהרה וכתובות לפנייה, הוא זה שיכול להציל חיים. “הדיבור מציל”, ולא ההשתקה.

אין מדובר בקריאה לתקשורת בלבד, אלא באחריות של כולנו. מחנך בדור הזה, הורה, שכן או חבר. כל אחד חייב לדעת לזהות מצוקה נפשית ולדעת אל מי לפנות. נער או בחור ישיבה הסובל מבדידות, חרדה או דיכאון, אינו “עצלן” ואינו “חסר מוטיבציה”, אלא נשמה יקרה הזקוקה לעין שרואה ולאוזן קשובה.

איך נדע שמישהו זקוק לעזרה לפני שיהיה מאוחר?

אצל נערים ובחורים, שימו לב לשינויים פתאומיים בהתנהגות או במצב הרוח, לירידה בביצועים בלימודים, להתבודדות מחברי החברותא, לשינויים בתיאבון או בשינה. אל תתעלמו מתלונות גופניות ללא סיבה רפואית ברורה, הימנעות מפעילויות שבעבר נהנו מהן, או מקושי בריכוז בלימוד שלא היה קיים בעבר.

אצל מבוגרים, המצוקה יכולה להתבטא בשינויים במצב הרוח הנמשכים מעבר לשבועיים, בהפרעות שינה או אכילה, בקושי בתפקוד יומיומי, בהתבודדות חברתית. כשאדם איבד מוטיבציה לעבודה או לפעילויות שבעבר היו משמעותיות לו, כשהוא מביע תחושות אשמה או חוסר ערך מוגזמות, או כשיש לו קושי בקבלת החלטות פשוטות, זה הזמן להקשיב ולנסות להבין מה עומד מאחורי המצוקה ולתת מקום לעזרה.' הקשיבו ללא שיפוט, הביעו דאגה בעדינות, עודדו פנייה לעזרה מקצועית, ואל תשאירו אותם לבד בעת משבר. זכרו, מצוקה נפשית היא כמו מחלה גופנית, ניתנת לטיפול ולהחלמה.

יש סימני התרעה שדורשים תגובה מיידית ובלתי מתפשרת: ביטויי ייאוש עמוקים, דיבור על מוות, שינויים קיצוניים בהתנהגות, הרס עצמי, שימוש מוגבר באלכוהול או סמים, נתינת חפצים יקרים, או אמירות על היותם "מעמסה" על הסביבה. במקרים האלה, אסור לנו להסס או להניח שזה יעבור מעצמו.

חשוב לדעת שבמסגרת הפעילות של עמותת מבטח אנו פועלים ולמתן מענה נפשי למתמודדים עם קושי נפשי ובשיתוף עם במשרד הבריאות, במסגרת התוכנית הלאומית למניעת אובדנות, קיים צוות ייעודי של אנשי מקצוע מומחים בתחום מתוך הקהילה החרדית, אשר מכשירים אנשי חינוך ורבנים לזיהוי ומניעה. זהו מהלך חסר תקדים שמבטא הבנה שהפתרון חייב לבוא מתוכנו, מאנשים שמבינים את הקוד התרבותי שלנו ויודעים לתרגם את הצורך הנפשי לשפה שאנחנו מכירים.

זו העת לומר בקול ברור, החיים הם מתנה, ותמיד קיימת דרך לצאת מן החושך. אובדנות איננה גזירה ואין היא פתרון. בכל מקום, גם בקהילה שלנו, חייבים להיות מסלולי עזרה זמינים, מרחבים בטוחים, ומודעות שמאפשרת לנער או למבוגר במצוקה להבין “אתה לא לבד, אפשר לעזור לך”.

כקהילה שבנויה על ערבות הדדית ואחריות משותפת, זהו המבחן שלנו. עלינו לצעוק את הכאב של אלו שקולם לא נשמע, לראות את מי שמרגישים שקופים, ולהושיט יד לפני שיהיה מאוחר.

כי אין טרגדיה גדולה יותר מאובדן של חיים יקרים שניתן היה למנוע. ואין מצווה גדולה יותר מהצלתם.